יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מחשבת מסלול מחדש

ממש כמו בוויז גם בחיים צריך לפעמים לחשב מסלול מחדש.

טיסת לילה מאוחרת  ת"א -טביליסי מביאה אותנו ליעד חדש במפת הנדודים שלנו.



















מתעוררים לבוקר מאוחר ראשון בגיאורגיה ,


















הזריחה כאן מאוד מאוחרת,

















































העיר מתעוררת לאט,
קפה קטן בחוץ ומרגישים מיד בית.

טביליסי עיר מדהימה,ויטרא'ז עצום של ריחות וצלילים שהכרתי ואינם עוד,ריח של נאיביות באוויר,מקום בו החומר לא חלחל עוד עמוק ללב האנשים,וינטא'ז אמיתי זה כאן, ואני מרגישה שהגעתי לגן עדן.


יום מרגש.

















היום הולכים לפגוש את הפונדקאית שלנו,
נתנו לה שם ישראלי -פנינה,
ואנחנו  שוב מבינים שזה לא סתם בחירה,היא פשוט כזאת.

 כנראה שזה -meant to be
 ממש כמו שהכרתי את איתי והבנתי ישר שהוא איתי בלב לנצח נצחים,כך גם התאהבתי בה.
אישה קטנת קומה,צנומה,מדהימה וטובת לב,
היא אינה דוברת אנגלית,אך מיד הבנתי שבנינו לא קיים שום מחסום.
בנינו מדבר רק הלב.

העיניים שלה סיפרו רק טוב.
העיניים של פנינה עוד יספרו הרבה דברים.
העיניים של פנינה יגרמו לי להבין עוד כמה דברים על החיים.
כל פעם שאביט בפנינה אבין כמה גדולה יש באנשים,כמה כוח,כמה אהבה.כמה הקרבה.

הרבה מחשבות עלו לי בראש כל פעם שהתבוננתי בפנינה שלנו.
איך היא יכולה לעשות זאת שאלתי כמה וכמה פעמים את עצמי ופעם אפילו העזתי ושאלתי אותה.
היא לא אמרה הרבה רק הסתכלה עלינו חייכה בצניעותה ואמרה,
אלוהים בחר אותכם עבורי בדיוק כמו שהוא בחר אותי עבורכם, המתנה היא הדדית.

הפשטות והצניעות שבה, נתנו לי להרגיש בטוחה לאורך כל הדרך.
ידעתי שאני מפקידה את ילדיה אצל הבייביסיטר הכי טובה בעולם.
ידעתי שהיא תשיר להם שירי ערש בשפת אימה, ותאכיל אותם טוב טוב ח'צפורי וחינקלי,
תחבק אותם שיהיה קצת קשה ותחמם אותם שירד שלג.
הלב שלי אמר לשחרר ואני הסכמתי איתו, כל הדרך הוא הזכיר לי שהמתנה היא הדדית.


פנינה אף פעם לא הייתה בעינינו "רחם להשכרה","תנור" או שאר כינויים מעצבנים,

גם היא אף פעם לא הסתכלה עלינו ככה,אולי גם בגלל זה היה לנו קשר מאוד מיוחד איתה.

בתחילה הרגשתי מאוד לא בנוח עם זה,לא ידעתי איך אי פעם נוכל לגמול לה,

כן,ברור שהיא קיבלה על כך כסף,אבל אין שום סכום בעולם שיכול להיות הולם ונכון למתנה שכזו.
פעמים רבות היא אמרה לנו כמה הכסף הזה יעניק לה בדיוק כמו לנו חיים חדשים,
בית חדש,חינוך טוב לבנה,אולי אפילו עסק קטן.
אבל מעבר לכך אני חושבת שבדיוק כמונו היא קיבלה משהו הרבה יותר גדול מכסף,
משמעות אחרת לחיים. משמעות אחרת לנתינה.

היכולת להפוך זוג למשפחה ,זה הדבר הכי אלוהי שקיים.

יכולת הנתינה העצומה הזאת היא בלתי נתפסת בעיני,
אני חושבת שיכולת נתינה כזאת הופכת אותך לחצי מלאך ,אם לא מלאך גרוזיני שלם.
אני עצמי לא תמיד יכולתי להבין איך היא יכולה לעשות מעשה שכזה,ובתור נאורה שכמוני לא ממש בטוחה שאני הייתי יכולה לעשות זאת,הרבה פעמיים אני חושבת שהייה לי הרבה יותר קשה להכיל את זה מאשר לה.
היו בה כוחות פיזיים ונפשיים בלתי נדלים,וכנראה לא סתם היא הצליחה לסחוב הריון שלם(שבוע 39) של תאומים(5.5 קילו ביחד ) ולחייך כל הדרך אל הבנק...


ובהשראת מזג האוויר-תמונות שלג משלנו. גיאורגיה 2013









































עוד תמונות מסע מטבילסי תוכלו למצוא בדף הפייסבוק שלי-

https://www.facebook.com/keren.bitton/media_set? set=a.10151594198838812.1073741828.649423811&type=3


יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

החיים שלי הם פיקניק

החיים שלי הם פיקניק!!

פיקניק אחד גדול של חוויות ואירועים קטנים וגדולים ,שמחים ועצובים שצרובים לי בזיכרון כמו מנת ראמפ סטייק צרוב מוגש עם קרם חצילים בשולחן של עומר מילר.
ריחות מתקתקים וריחות אקזוטיים שעולים באפי ונמהלים במראות ותמונות של מקומות רחוקים או קרובים יותר של חיי.
לונה פארק שלם של רגשות מטלטלים,שמחה גדולה,כאב עמוק.
לב שבור הוא לב שלם זעק המשורר הלאומי שלי ואני מסכימה.
שאני מתבוננת על חיי אני יודעת ומבינה שיש לי חיים טובים,אפילו טובים מאוד.
עם הדבש ועם העוקץ לא הייתי מחליפה אותם בשום דבר אחר.

לא אשקר הייתי מעוניינת לעתים לאוורר אותם ולהתאוורר מהם,אבל ככל שאני רואה תמונה יותר ממשולמת בפייסבוק אני מבחינה יותר בזיוף, טופחת על השכם ומבינה שאני במסלול הנכון.

לא קל לצאת מהארון,התלבטתי המון.

שעות וימים דמיינתי את הרגע שאצא מהארון ואכריז בקול גאון,
ומה יהיה אז..

מה יהיה עליי,מה יגידו כולם,מה יהיה על כולם,מה אם זה יכאיב לאהובי יותר מדיי ,מה אם זה יכאב לי,מה אם אף אחד לא יתרגש מזה או גרוע אם כולם יתרגשו מדיי,מה אכפת לי מה יאמרו עליי,אכפת לי מה יאמרו עליי,לא יודעת אם אכפת לי...
מכאן אין דרך חזרה.

התלבטתי איך לכתוב,התלבטתי מה לכתוב,לא ידעתי כלום,רק שאני רוצה לכתוב.
גם עם כל יום אכתוב מילה,שורה בודדה,בסוף שהכול יגמר אוכל לערוך זאת לסיפור.story of my life.

הסיפור שלי מתחיל כאן.














יולי 2008 -איתי ואני צועדים באהבה לעבר החיים המשותפים שלנו.
זוג צעיר ואופטימי,מאוהבים מעל הראש,חולמים על (6 ילדים-אני) שלושה ילדים(איתי),ירח דבש של שופינג בניו יורק(אני)וכדורגל(איתי) וחופים בברזיל,בית בלי גדר,חתול שמן,להמשיך לטייל מסביב לעולם ובעיקר לחיות את החיים בשלווה כמו שהכרנו עד עכשיו.

אבל החיים לא מכינים אותך לשום תסריט,לא לטוב ובטוח לא לאחד פחות טוב והרבה פחות צפוי.
בשלהי הסתיו של 2012 יצאנו למסע.
המסע הזה ,הוא מסע חיינו. 
הכי חשוב בעולם הכי יקר,ארוך,טעים, מסקרן,מלהיב,מרגש,מספק בטח גם הכי קשה.

מסע מורכב עם הרבה תחנות,בדרך,רכבות הרים,חוויות מטלטלות, כאב,בכי וצחוק ,אכזבות,
דילמות מוסריות,פחדים ,לבטים חששות.
 מסע כ"כ מרגש ואין ספק שמעצים.מלמד.מבגר.
 כזה שמעניק פרופורציות אחרות על החיים.
מסע כזה שגורם לך להתגעגע אליו כמה פעמיים ביום.

למסע הפונדקאות הזה יצאנו שנינו ,
איתי ואני 
ואחרי הכול חזרנו משפחה.




 .











מצאתי בתהליך הזה את עצמי יושבת כותבת,מצלמת,מקליטה את המחשבות הכי אינטימיות שלי.
גליתי לצערי שקיים שקט תעשייתי בכל מה שקשור לפונדקאות בכלל וטיפולי פוריות בפרט.
מצאתי את עצמי שותפה לא מעט פעמים לשקט התעשייתי הזה ועוד עשרות אלפיי פעמיים בודקת למה אני לוקחת חלק בשקט הזה.
גליתי נשים שונות ומגוונות שצעדו איתי במסע הזה,נשים מדהימות  חזקות ומוכשרות שגרמו לי להרגיש בכלל לא מיוחדת ואף לראשונה מזה הרבה זמן רגילה לאור נסיבות חייהן.
פגשתי ביורוקרטיה מתישה,מערכת הלכתית פרימיטיבית וחלולה ,דעות קדומות והרבה הרבה אנשים טובים בדרך שכל כך חיזקו אותנו והאמינו בחלום הזה שלנו.

ובעיקר למדתי את עצמי.
למדתי כמה רחוק אני יכולה להגיע בשביל להגשים חלום.
כמה תחרותית אני יכולה להיות.
כמה נחושה אני שצריך להילחם עבור העוברים שלי,ילדים שלי ,המשפחה שלי.
למדתי לבקש ולהאמין.
לייצר הזדמנויות .
להיות ממוקדת להתקדם הלאה ולהשאיר את הפחד מאחור.
ובעיקר למדתי לחלום...

אני יוצאת מהארון ואני גאה.
אני רוצה לשתף בכדי שעוד הרבה נשים ירגישו בטוחות להיות מי שהן.
בשנת 2013 כל אחת יכולה להיות אמא.
והכי חשוב לדעת שלא משנה איך ומה העיקר שהתוצאה היא לכל החיים.




















אוהבת 
kirna