יום שלישי, 1 ביולי 2014

השוואות

נכון שהבטחתי פרק ב' לסיפור הלידה של עברי ועמליה מבטיחה שזה יגיע ,
אבל לפני זה אני חושבת שהייה לי קשה אבל חשוב לחלוק את השורות האילו איתכם,
משהו שכל אחד ולא משנה באיזה מקום הוא בחיים יכול להתחבר ולשאוב ממנו..

לא לעשות השוואות.

נורא קשה לא להשוואת,
אנחנו חברה שמשוואה הכול,הכל .ממחירי הפסטות בסופר,גודל הציצי,חולצות בזארה מול אייצ אנד אם,ועד למה הילדים שלי כבר יודעים לעשות לעומת הילד של השכנה.
בדור הרשתות החברתיות הדשא של השכן תמיד מצטלם יפה יותר,מבריק יותר,עם הפילטר הנכון ביותר.
וכבר מזמן החלטתי שאני מחליפה לצוקרברג את השם מפייסבוק לפייקבוק.

בתהליך הזה שעברתי בשנים האחרונות,חשבתי שראיתי איך לכאורה אנשים חיים חיים משולמים,על גבי המסך הקטן,
בכעס גדול לא הבנתי איך כל חתולת רחוב ממליטה לפחות 5 גורים בשנה,
ואני??-
למה אצלי הכול מורכב,מתי אני אהייה אמא,מתי סוף סוף אוכל להעלות תמונה מושלמת של שמלת הריון מדהימה שעיצבתי ואני הדוגמנית שבתוכה,איך זה שכולם משאירים לי אבק ואני "תקועה" במקום.
ימים התעסקתי בחפירות ארכיאולוגיות בנושא,חפרתי מנהרה של מחשבות בין עכו לצפת, אבל היחידה שהייתה תקועה בה הייתי אני.
אבל אף אחד לא נמצא במקום שלי,(ותודה לאל) אף אחד לא עבר את הדרך שבה פסעתי,לא נחל את האכזבות שלי ולא קטף את פירות ההצלחה שלי,
אני זאת אני עם כל היתרונות והחסרונות והאבק שמזמן הפך להיות פודרה מדברית קסומה....




JUST DO IT


נייקי אמרו את זה לפניי ואני אימצתי את הבשורה.

עשיייה היא כל העניין בכמעט כל דבר.

הרבה אנשים שואלים איך הגענו לפונדקאות מלבד כל הסיבות הידועות מראש,(פוסט יגיע בהמשך)
איך הצלחתי להניע את עצמי ביום אחד לעשות "קאט" ולהתחיל תהליך כל כך קשה,
אז קודם כל אני תמיד אומרת שטיבילסי לא נבנתה ביום,
כמו כל דבר ,זה הייה תהליך, קל זה לא הייה,
הייתי צריכה להסיר את רגשות האשם שסחבתי על גבי במשך שנים,כדי להתחיל להתקדם הלאה בעולם.
איך אני שמצליחה פחות או יותר בכל דבר
שמשיגה כמעט כל דבר שאני רוצה
שכובשת כל יעד ,מטפסת על כל פיסגה, לא מצליחה במשימת חייה,
הייתי צריכה לקלף מעליי שכבות של אכזבות וכאב,להתאבל על מר גורלי,
לבכות על זה שבקרוב לא תצמח אצלי בטן ,אולי רק מבירה,
שום בוטן לא ינבוט בה גם לא אמריקאי,
הכי קרוב שאגיע ללידה  בזמן הקרוב זה אולי המלטה של החתולה של החברה שלי
הייתי צריכה להזכיר לי ולהכיר בי את כל הסיבות כדי לבחור בחיים.
יותר מהכול הייתי צריכה לבחור בעשייה.
לא רק עשייה שתתרום רק לחיים שלי אלא גם בחיי משפחתי,בחיים של בן זוגי שתמיד ללא היסוס הוא שם עבורי,(לא משהו מובן מאליו בכלל),
בחייהם של המשפחה שלי שתמיד מעודדים ונותנים ותומכים ,
ואפילו בחייהם של חבריי,כמה שזה נשמע מוזר הרגשתי צורך עז "להחזיר" להם,באושר.
בחרתי לא לשכוח את כל הסיבות,הכאב והכשלונות שהביאו אותי עד הלום לפונדקאות.
בחרתי להפרד מהם לשלום,לזכור שהם שירתו אותי בנאמנות רבה מדיי תקופה לא קטנה ולהסתכל קדימה.
אבל בנוסף בחרתי באופן מודע,קר,מחושב ושכלתני שזה הדבר הכי בריא שאני יכולה לעשות כרגע לכולנו.
הבנתי מאוד מהר(יחסית לעצמי...)שתקיעות היא קודם כל מחשבתית.
רחמים עצמאיים מה שבגדול אני לא מהמאמינות בהם,לא יעזרו לי להתקרב ולהגשים את חלומי,נהפוכו, והכי חשוב,הבנתי שגם מכל כשלון,מכל אכזבה אני לומדת.אפילו לומדת טוב יותר.
ממש כמו עברי ועמליה ,שנופלים וקמים  אבל לא מפחדים להמשיך,כך גם אני .אימצתי לי את השיטה והבנתי שגם אם למראית עין זה נראה שאני זזה בצעדי תינוק קודם כל אני זזה והעיקר שאני זזה ושיש לי לאן לזוז...


ואז  שהכול נגמר כתבתי את המדריך להורה המיועד:

קודם כל לנשום ולשחרר
כזוג הצבנו לעצמנו הרבה מטרות בחיים,אבל אף אחד לא באמת שאל אותנו לפני ששינה לנו את התוכניות למרות זאת ידענו שהמטרה הכי חשובה כרגע בחיינו זה להיות הורים.
אני חושבת שמה שהניע אותנו ועדין בכל התהליך הזה הייתה תשוקה,תשוקה גדולה למשפחה,לצחוק ובכי וריח מתקתק של תינוקות תשוקה גדולה להתחיל ולהגשים חלומות.
מהרגע שהחלטנו,וסיימנו כל מיני בירוקרטיות קטנות,עברו 3 ימים ארזנו מזוודה עם הרבה בגדים לי ומעט לאיתי, הרבה אומץ ומלא חלומות,ועלינו על טיסה שבמקרה הזה לא ידענו איך נגיע ,מה נמצא אבל באמונה שלמה ידענו איך נחזור. הורים.
מה שניהל אותי תמיד בכל הדרך הזאת הייתה ההחלטה תמיד להחליט להתקדם לא משנה מה,לא משנה לאן ובאיזה קצב,לדעת שגם טעויות אילו הזדמניות,
לוותר על הפרקפציוניזם שלי,לא בכל מקום הוא הכרחי ולעיתים זה אפילו מטרד וביזבוז זמן,
עברתי מלאאאאאאאאאאאאאא,בזמן כל כך קצר,והנפש שלי שרדה הרבה מכשולים,הגיע הזמן לדעת לתת קרדיט לעצמך קירנה....ולהתחיל לנכס הצלחות,ללא ספק זאת הצלחה מטורפת בעיני,כמובן בראש ובראשונה עברי ועמליה אבל גם כל הדרך הזאת  שעברנו,שעברתי,זאת לגמריי הצלחה הקטנה גדולה שלי.
ואז לנשום,אפילו טיפה ולהתבונן מהצד ,לנסות לעכל,כי זה לא ממש קל,ולהכיר בחוזק שלך,אצלי זה הייה בעיקר להפסיק להסתכל על כשלונות כחולשה,כמו שכתבתי כשלונות רק דירבנו אותי בסופו של דבר לחלום ולהגיע יותר ויותר רחוק.
לשים לב מה אנחנו מכניסים לצלחת,לדעת להזין את עצמי לא רק באוכל בריא אלא גם באנשים בריאים לי, במשפחה מבורכת,חברים קרובים וטובים,לדעת למלא את הכוס תמיד בצחוק,אושר,שפע,נתינה, ללמוד לדעת לבקש עזרה,מה לעשות גם אני מסתבר לא יודעת הכול...
לחלוק ולשתףבתחושות הטובות יותר והפחות טובות,לא להיות קמצניים עם עצמנו וגם לא עם אנשים אחרים בעיקר כאילו שזקוקים למידע הזה,לשיתוף הזה.לעזור גם בידע שלנו ,אנשים לצערי נוטים לשמור בקנאות מה שהם אספו עד הלום גם אם הם לא זקוקים לזה יותר.זה נקרא לדעת לפרגן-וזה כנראה באמת טוב לעור הפנים...

בתהליך הזה הרגשתי הרבה פעמיים מאוד לבד,
לא ממש הבנתי איפה למקם את עצמי,
גרתי בקיבוץ = מפעל לתינוקות,כל מקום שירקתי פגעתי בתינוק,ברחוב כולן היו בהריון,בפייסבוק כולם ילדו,באינסטרגם כולם העלו רק תמונות של יצורים מתוקים.
ואני מה אני-אני אמא גאה לאלישע החתול שלנו שנשבעת הוא הייה לא פחות מתוק ואפילו יותר מכמה תינוקות שראיתי.
לא הכרתי הרבה נשים שעברו "טיפולים" ובטח לא כאילו שדיברו על זה,
הרב הגדול מרגישות בושה,כישלון,מסתגרות בעצמן,לא מדברות ולא נחשפות אולי רק בפורומים השונים וגם בשמות בדויים,
וזוגות שעברו פונדקאות-אותם הכרתי רק בסרטים,
לא הייה לי עם מי לדבר ותאמינו לי אני אחת שאוהבת לדבר והרבה.הבטחתי לעצמי שלא אהייה כזאת.אני אדבר,אשתף אזום,יוביל ויעזור כמה שאוכל לנשים אחרות.אני אצא מהארון.
אמרתי לעצמי שאם זה הגורל שלי אהפוך אותו ליעוד שלי,מי יודע אולי גם לפרנסה שלי.
אני כותבת מדברת חושפת משתפת חולקת נחשפת ואוהבת את זה בעצמי.

התחלתי בנייק ואני מסיימת בדלאי למה.
לא משנה מה,
NEVER GIVE UP









יום רביעי, 14 במאי 2014

יוצאת לדרך חדרשה

יוצאת לדרך חדשה






















ציפייה לחיים חדשים שיתחילו.
זה מה שחיכה לנו מהרגע שנחתנו בטיבילסי.
לרגע הכול הייה נראה כשולי ומיותר,
הזמן עצר מלכת וכל דקה ברגע ,ביום ,נדמה שהייתה כשבוע שלם.





















עברי ועמליה נולדו ב7/10/2013.


עברי הגיח לעולם ראשון ב 10:30 ,
3.005 קילוגרמים של אושר טהור.






ועמליה כדקה אחריו עם 2.700 קילו של יופי ואופי כובש .



















הם נולדו ביום שני,חם ונעים בבית יולדות קטן הנקרא אימאדי- טיביליסי גיאורגיה.
באופן (לא מאוד) מפתיע הלוגו של בית היולדות היה חסידה שנושאת תינוק,ממש כמו בסיפור שלנו.

כיאה לבית יולדות פרטי קיבלנו חדר פרטי מיילדת,עוזרת למיילדת שתי אחיות,אחת לכל ילד וכמובן רופאת ילדים.
עם זאת היו גם המזכירה הרפואית שתרגמה עבורנו הכול לאנגלית סט'זר ,ועוד כמה שנדחפו לחוויה האישית שלנו
אך למרות כל האנשים,איתי ואני הרגשנו לגמריי לבד.
ממש כבחוויה חוץ גופית.

לרגעים ארוכים אף אחד לא יכל הייה להסיט את החיוך מפניי,
את זיעת ההתרגשות מיידי,
 ואת כמויות הפרפרים מבטני.

















אין באמת מספיק מילים בכדי לתאר את ההתרגשות שחווינו באותו הרגע שהם הופיעו.
בחיים לא אשכח איך הם הובלו לחדר בעגלת התינוקות השקופה.
דקה אחר דקה.























אפורים,לבנים,מלוכלכים,טהורים וכל כך יפים.
זה ללא ספק היום המאושר בחיינו.

רופאת הילדים הניחה אותם על גופי ונהר של רגשות בעוצמה שלא חוויתי מעולם פרץ ממני החוצה.





















בשניה אחת כל השנים המטלטלות,הדקירות הכואבות
 האכזבות הרבות נשטפו עם גל דמעות האושר השמחה וההתרגשות.
רגש חדש תפס מקום לו ולאחיו הרבים.
כל הקלישאות עבדו כאן שעות נוספות.
ובדקה אחת הפכנו למשפחה.

















הרגע הזה ריגש לא רק אותנו ,דקות ארוכות בכינו שנינו ואיתנו כל הצוות ,מהמזכירה ועד לרופא הותיק ביותר בבי"ח ,אף עין לא נשארה יבשה.
אחת הרופאות שעברה שם במקרה נכנסה לחדר ובפליאה גדולה שאלה למה כולנו בוכים,בדאגה ניסתה להסביר לנו באנגלית שהכול,באמת הכול בסדר.
היא צדקה,עכשיו באמת הכול הפך לבסדר
הרבה יותר מבסדר.מצויין.





אחרי דקות ארוכות של בכי וצחוק ובעיקר התפעלות מהבריאה המופלאה הזאת,מאות קליקים במצלמה ,.
דקות ארוכות של חיבוקים ארוכים נשיקות ונחת סוף סוף,
הגיעו האחיות ולקחו אותם לשקילה,מדידה,ניקוי והלבשה תהליך זריז ומיומן מצידם שהזכיר לנו לרגע שאנחנו במדינה סובייטית לשעבר,ושבסופו קיבלנו שתי תינוקות שנראו כמו בבושקות קטנות.
עוד שתיים לאוסף המפואר שלי והפעם הבבושקות הכי נדירות ויקרות בעולם.



                                                                            
                         



                                 
                                                                          .
.















מזהים מי זה מי???

הזוכה יזכה לשמור על עברי ועמליה בסופ"ש הקרוב בין השעות 24:00-06:00...

נ.ב
היום בבוקר קיבלתי מתנה.
כבר סיימתי לכתוב את הפוסט  ונשאר הייה עליי רק לשפץ קלות פה ושם,
אבל ברגע שפתחתי את החבילה וראיתי את השרשרת המדהימה הזאת
ידעתי שהכול אפשרי וגם היא תכנס לפוסט הזה
השרשראת הזאת היא המוטו שלי,
אני חושבת שהגדרתי מחדש לעצמי את הביטוי של "הכול אפשרי"
ויותר מזה הוכחתי לעצמי שהכול באמת אפשרי.
אני באמת ובתמים מאמינה בזה ועבורי זאת לא קלישאה אלא דרך חיים ושרשרת מדהימה שאותה אני לא מתכוונת להוריד מצווארי.
ממליצה לכולכן להרגיש כך ,יש לנו נטייה קלה לפקפק בדבר הזה ולא להאמין מספיק,
וכמובן להתחדש בתכשיטים המדהימים של מיידלה
שמלבד זה שיש לה את התכשיטים הכי מהממים שיש,
היא בן אדם מקסים עם תודעת שירות מהגבוהים שאני מכירה,
והיא לגמריי החברה החדשה שלי...

נשיקות....





יום שני, 7 באפריל 2014

Never Give Up

הרגע הזה שידעתי שאני כאישה לא מוותרת בשום מחיר על חלום האמהות
ואנחנו כזוג לעולם לא נוותר על ההורות והחלום לחוות חיי משפחה לקחת לא מעט זמן.
מחשבות,התלבטויות בדיקות קדימה ואחורה,עד שהחלטנו לרוץ על עניין הפונדקאות.
המודע הייה צריך להשאיר מאחוריו את כל מה שאסף עד לנקודה זאת,
הנפש הייתה צריכה ללמוד להתגבר על הכאב,
וברגע שהלב החליט הבנתי שזה הצעד שלנו.
אין טעם להסתכל אחורנית,
אנחנו מביטים קדימה ומדמיינים את העתיד.(בית בלי גדר,חצר פרועה תאומים וחתול בשם אלישע ,שמאז נעלם...)
אנחנו חדורי מטרה ומוטיבציה,
מגובים בהמון המון אהבה ,עזרה ותמיכה נפשית יצאנו לדרך.
אף אחד לא הבטיח שהדרך תהייה קלה או נוחה,
נהפוכו היא הייתה עם לא מעט מכשולים נפשיים ופיזים, כאבי לב ולעיתים אכזבות -בעיקר מאנשים,
אבל עם סוללת מעריצים,קמעות ,ברכות והרבה אמונה ידענו שנוכל לצלוח אותה.
בטבילסי שעברי ועמליה רק בני פחות מחודש בזמן שאנחנו מחכים לדרכונים,
ראיתי איך נרקם יריד החורף המטורף של נתנאלה,
באחד הערבים ישבתי ודיברתי עם נתנאלה במחשב על כמה אני רוצה וצריכה את ההזדמנות הזאת,
שנתנאלה הציעה לי להשתתף בעיר החלומות  ידעתי ממש כמו אז שעל הזדמנות כזו אני לא מוותרת.
אמרתי לה בחוצפתי שאחשוב על זה ,יותר נכון על לוגיסטיקת בייביסייטירים על הילדים,ואחזור עם תשובה.
אבל בפנים כבר צרחתי- כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן i'm in.
גם כאן שלל קולגות מהיריד שהכרתי בעיקר בפייסבוק,עודדו תמכו ועזרו לי לקחת את ההזדמנות הזאת ביידים ולהגשים את החלום.
שלא תטעו היו לי מלא רגשות אשם איך אני חוזרת כ"כ מהר לעבוד,ומה יהיה עם הילדים,ומי יהיה איתם ועוד יותר חפירות האם הם ישנאו אותי על כך,- זוכרת הדס מותק הול???
וגם כאן שלל נשמות טהורות ניסו להרעיש מאחורה לערער אותי ולהניע אותי מזה לא פעם,
אבל אני ידעתי מה אני רוצה לעשות.
נחושה בניתי לעצמי תוכנית עבודה,
מחברות סקיצות ושלל רשימות,
עבדתי בכל זמן שהם ישנו וישנתי פחות שעות-אני עדין משלימה אותן,
הבית הייה נראה כמו מפעל יצור לאקססוריז ומתפרה קטנה,
חילקתי משימות,האצלתי סמכויות, גייסתי והפעלתי את כל בני המשפחה כולל את החברים בזה,-כפרה עליכם!!!
ואפילו הצלחתי לייצר מיני קולקצייה ראשונה של mini me-קולקציית ילדות בהשראת קו הוינטא'ז שלי
ידעתי (בערך)איך,רק הייתי צריכה הזדמנות קטנה להוכיח לעצמי לא לפחד.להזכיר לעצמי שמה שהנחה אותי אז בדבר העצום הזה ילווה אותי גם עכשיו,אין יותר פחד!!!

בסוף הרמתי חנות קטנה ומתוקה לתפארת בעיר החלומות,







שכל החולמות שלי הגיעו לבקר,לפרגן לתמוך ולקנות,כולל חולמות חדשות,התרגשתי מאוד.
תסריט הקיץ של אביה שמלווה אותי בכל מכירה חלף ובמקומו הגיע פרגון ממקום יוצא דופן.
שהגיעו כמה חולמות שאותן לא הכרתי אבל הן הכירו אותי מהבלוג הזה,מהפוסט המפורסם שלי,הבנתי כמה חזק הדבר הזה.
כל אחת עם סיפור אישי מורכב ומרגש,שהצלחתי לגעת בהן והן כמובן נגעו בי,
אישה מדהימה שרק באה לתת לי חיבוק גדול,(ויצאה בסוף גם עם שמלה מהממת ומתנה ממני)
אחרת שהפצירה בי להמשיך ולכתוב,שלישית שאמרה כמה אני השראה עבורה.
אז הבנתי כמה חזקה ההזדמנות הזאת עבורי לכתוב את מה שעברתי,
לחשוף את עצמי במקומות הכי אינטימיים בשביל לתת לנשים רבות את התחושה שהן לא לבד בפחדים שלהן,
לקחת את הגורל שלי ולהפוך אותו למשהו הרבה יותר גדול.
הבנתי איך הבלוג הזה בדיוק כמו הבגדים שלי הוא -one of a kind 
כאילו מהסוג שמצליחים כל פעם לגעת בנשים,לרגש,
לא תמיד הם מתאימים לכולן אבל מי שמתחברת נשבית בקסם ולא רוצה לעזוב,
והבנתי שבאמת כל מה שאני עוברת הוא לגמריי- מסע מעוצב.



הזדמניות נקרות לחיינו לא סתם.
ממש כמו במשחק מחשב גם בשביל החיים שלנו יש נקודות איסוף מתנות,צבירת נקודות ודלתות יציאה.
אני בוחרת לחשוב שאם כבר הייתי צריכה לעבור את זה,
אז כל עניין הפונדקאות הייתה תמהיל מדוייק של הזדמנות טובה מעורבבת טוב טוב עם תזמון נכון ושאר חומרים. 
תזמון זה הכול בחיים,והזדמניות תמיד נמצאות איתנו,צריך פשוט להרים את הראש ולהסתכל יותר לצדדים.
ואם עדין לא מצאתם את הקשר חכו לפוסט הבא אולי שם תבינו יותר....


תמונות מופלאות-
Simsisters PhotoStyling