נכון שהבטחתי פרק ב' לסיפור הלידה של עברי ועמליה מבטיחה שזה יגיע ,
אבל לפני זה אני חושבת שהייה לי קשה אבל חשוב לחלוק את השורות האילו איתכם,
משהו שכל אחד ולא משנה באיזה מקום הוא בחיים יכול להתחבר ולשאוב ממנו..
לא לעשות השוואות.
נורא קשה לא להשוואת,
אנחנו חברה שמשוואה הכול,הכל .ממחירי הפסטות בסופר,גודל הציצי,חולצות בזארה מול אייצ אנד אם,ועד למה הילדים שלי כבר יודעים לעשות לעומת הילד של השכנה.
בדור הרשתות החברתיות הדשא של השכן תמיד מצטלם יפה יותר,מבריק יותר,עם הפילטר הנכון ביותר.
וכבר מזמן החלטתי שאני מחליפה לצוקרברג את השם מפייסבוק לפייקבוק.
בתהליך הזה שעברתי בשנים האחרונות,חשבתי שראיתי איך לכאורה אנשים חיים חיים משולמים,על גבי המסך הקטן,
בכעס גדול לא הבנתי איך כל חתולת רחוב ממליטה לפחות 5 גורים בשנה,
ואני??-
למה אצלי הכול מורכב,מתי אני אהייה אמא,מתי סוף סוף אוכל להעלות תמונה מושלמת של שמלת הריון מדהימה שעיצבתי ואני הדוגמנית שבתוכה,איך זה שכולם משאירים לי אבק ואני "תקועה" במקום.
ימים התעסקתי בחפירות ארכיאולוגיות בנושא,חפרתי מנהרה של מחשבות בין עכו לצפת, אבל היחידה שהייתה תקועה בה הייתי אני.
אבל אף אחד לא נמצא במקום שלי,(ותודה לאל) אף אחד לא עבר את הדרך שבה פסעתי,לא נחל את האכזבות שלי ולא קטף את פירות ההצלחה שלי,
אני זאת אני עם כל היתרונות והחסרונות והאבק שמזמן הפך להיות פודרה מדברית קסומה....
JUST DO IT
נייקי אמרו את זה לפניי ואני אימצתי את הבשורה.
עשיייה היא כל העניין בכמעט כל דבר.
הרבה אנשים שואלים איך הגענו לפונדקאות מלבד כל הסיבות הידועות מראש,(פוסט יגיע בהמשך)
איך הצלחתי להניע את עצמי ביום אחד לעשות "קאט" ולהתחיל תהליך כל כך קשה,
אז קודם כל אני תמיד אומרת שטיבילסי לא נבנתה ביום,
כמו כל דבר ,זה הייה תהליך, קל זה לא הייה,
הייתי צריכה להסיר את רגשות האשם שסחבתי על גבי במשך שנים,כדי להתחיל להתקדם הלאה בעולם.
איך אני שמצליחה פחות או יותר בכל דבר
שמשיגה כמעט כל דבר שאני רוצה
שכובשת כל יעד ,מטפסת על כל פיסגה, לא מצליחה במשימת חייה,
הייתי צריכה לקלף מעליי שכבות של אכזבות וכאב,להתאבל על מר גורלי,
לבכות על זה שבקרוב לא תצמח אצלי בטן ,אולי רק מבירה,
שום בוטן לא ינבוט בה גם לא אמריקאי,
הכי קרוב שאגיע ללידה בזמן הקרוב זה אולי המלטה של החתולה של החברה שלי
הייתי צריכה להזכיר לי ולהכיר בי את כל הסיבות כדי לבחור בחיים.
יותר מהכול הייתי צריכה לבחור בעשייה.
לא רק עשייה שתתרום רק לחיים שלי אלא גם בחיי משפחתי,בחיים של בן זוגי שתמיד ללא היסוס הוא שם עבורי,(לא משהו מובן מאליו בכלל),
בחייהם של המשפחה שלי שתמיד מעודדים ונותנים ותומכים ,
ואפילו בחייהם של חבריי,כמה שזה נשמע מוזר הרגשתי צורך עז "להחזיר" להם,באושר.
בחרתי לא לשכוח את כל הסיבות,הכאב והכשלונות שהביאו אותי עד הלום לפונדקאות.
בחרתי להפרד מהם לשלום,לזכור שהם שירתו אותי בנאמנות רבה מדיי תקופה לא קטנה ולהסתכל קדימה.
אבל בנוסף בחרתי באופן מודע,קר,מחושב ושכלתני שזה הדבר הכי בריא שאני יכולה לעשות כרגע לכולנו.
הבנתי מאוד מהר(יחסית לעצמי...)שתקיעות היא קודם כל מחשבתית.
רחמים עצמאיים מה שבגדול אני לא מהמאמינות בהם,לא יעזרו לי להתקרב ולהגשים את חלומי,נהפוכו, והכי חשוב,הבנתי שגם מכל כשלון,מכל אכזבה אני לומדת.אפילו לומדת טוב יותר.
ממש כמו עברי ועמליה ,שנופלים וקמים אבל לא מפחדים להמשיך,כך גם אני .אימצתי לי את השיטה והבנתי שגם אם למראית עין זה נראה שאני זזה בצעדי תינוק קודם כל אני זזה והעיקר שאני זזה ושיש לי לאן לזוז...
ואז שהכול נגמר כתבתי את המדריך להורה המיועד:
קודם כל לנשום ולשחרר
כזוג הצבנו לעצמנו הרבה מטרות בחיים,אבל אף אחד לא באמת שאל אותנו לפני ששינה לנו את התוכניות למרות זאת ידענו שהמטרה הכי חשובה כרגע בחיינו זה להיות הורים.
אני חושבת שמה שהניע אותנו ועדין בכל התהליך הזה הייתה תשוקה,תשוקה גדולה למשפחה,לצחוק ובכי וריח מתקתק של תינוקות תשוקה גדולה להתחיל ולהגשים חלומות.
מהרגע שהחלטנו,וסיימנו כל מיני בירוקרטיות קטנות,עברו 3 ימים ארזנו מזוודה עם הרבה בגדים לי ומעט לאיתי, הרבה אומץ ומלא חלומות,ועלינו על טיסה שבמקרה הזה לא ידענו איך נגיע ,מה נמצא אבל באמונה שלמה ידענו איך נחזור. הורים.
מה שניהל אותי תמיד בכל הדרך הזאת הייתה ההחלטה תמיד להחליט להתקדם לא משנה מה,לא משנה לאן ובאיזה קצב,לדעת שגם טעויות אילו הזדמניות,
לוותר על הפרקפציוניזם שלי,לא בכל מקום הוא הכרחי ולעיתים זה אפילו מטרד וביזבוז זמן,
עברתי מלאאאאאאאאאאאאאא,בזמן כל כך קצר,והנפש שלי שרדה הרבה מכשולים,הגיע הזמן לדעת לתת קרדיט לעצמך קירנה....ולהתחיל לנכס הצלחות,ללא ספק זאת הצלחה מטורפת בעיני,כמובן בראש ובראשונה עברי ועמליה אבל גם כל הדרך הזאת שעברנו,שעברתי,זאת לגמריי הצלחה הקטנה גדולה שלי.
ואז לנשום,אפילו טיפה ולהתבונן מהצד ,לנסות לעכל,כי זה לא ממש קל,ולהכיר בחוזק שלך,אצלי זה הייה בעיקר להפסיק להסתכל על כשלונות כחולשה,כמו שכתבתי כשלונות רק דירבנו אותי בסופו של דבר לחלום ולהגיע יותר ויותר רחוק.
לשים לב מה אנחנו מכניסים לצלחת,לדעת להזין את עצמי לא רק באוכל בריא אלא גם באנשים בריאים לי, במשפחה מבורכת,חברים קרובים וטובים,לדעת למלא את הכוס תמיד בצחוק,אושר,שפע,נתינה, ללמוד לדעת לבקש עזרה,מה לעשות גם אני מסתבר לא יודעת הכול...
לחלוק ולשתף, בתחושות הטובות יותר והפחות טובות,לא להיות קמצניים עם עצמנו וגם לא עם אנשים אחרים בעיקר כאילו שזקוקים למידע הזה,לשיתוף הזה.לעזור גם בידע שלנו ,אנשים לצערי נוטים לשמור בקנאות מה שהם אספו עד הלום גם אם הם לא זקוקים לזה יותר.זה נקרא לדעת לפרגן-וזה כנראה באמת טוב לעור הפנים...
בתהליך הזה הרגשתי הרבה פעמיים מאוד לבד,
לא ממש הבנתי איפה למקם את עצמי,
גרתי בקיבוץ = מפעל לתינוקות,כל מקום שירקתי פגעתי בתינוק,ברחוב כולן היו בהריון,בפייסבוק כולם ילדו,באינסטרגם כולם העלו רק תמונות של יצורים מתוקים.
ואני מה אני-אני אמא גאה לאלישע החתול שלנו שנשבעת הוא הייה לא פחות מתוק ואפילו יותר מכמה תינוקות שראיתי.
לא הכרתי הרבה נשים שעברו "טיפולים" ובטח לא כאילו שדיברו על זה,
הרב הגדול מרגישות בושה,כישלון,מסתגרות בעצמן,לא מדברות ולא נחשפות אולי רק בפורומים השונים וגם בשמות בדויים,
וזוגות שעברו פונדקאות-אותם הכרתי רק בסרטים,
לא הייה לי עם מי לדבר ותאמינו לי אני אחת שאוהבת לדבר והרבה.הבטחתי לעצמי שלא אהייה כזאת.אני אדבר,אשתף אזום,יוביל ויעזור כמה שאוכל לנשים אחרות.אני אצא מהארון.
אמרתי לעצמי שאם זה הגורל שלי אהפוך אותו ליעוד שלי,מי יודע אולי גם לפרנסה שלי.
אני כותבת מדברת חושפת משתפת חולקת נחשפת ואוהבת את זה בעצמי.
התחלתי בנייק ואני מסיימת בדלאי למה.
לא משנה מה,
NEVER GIVE UP
אבל לפני זה אני חושבת שהייה לי קשה אבל חשוב לחלוק את השורות האילו איתכם,
משהו שכל אחד ולא משנה באיזה מקום הוא בחיים יכול להתחבר ולשאוב ממנו..
לא לעשות השוואות.
נורא קשה לא להשוואת,
אנחנו חברה שמשוואה הכול,הכל .ממחירי הפסטות בסופר,גודל הציצי,חולצות בזארה מול אייצ אנד אם,ועד למה הילדים שלי כבר יודעים לעשות לעומת הילד של השכנה.
בדור הרשתות החברתיות הדשא של השכן תמיד מצטלם יפה יותר,מבריק יותר,עם הפילטר הנכון ביותר.
וכבר מזמן החלטתי שאני מחליפה לצוקרברג את השם מפייסבוק לפייקבוק.
בתהליך הזה שעברתי בשנים האחרונות,חשבתי שראיתי איך לכאורה אנשים חיים חיים משולמים,על גבי המסך הקטן,
בכעס גדול לא הבנתי איך כל חתולת רחוב ממליטה לפחות 5 גורים בשנה,
ואני??-
למה אצלי הכול מורכב,מתי אני אהייה אמא,מתי סוף סוף אוכל להעלות תמונה מושלמת של שמלת הריון מדהימה שעיצבתי ואני הדוגמנית שבתוכה,איך זה שכולם משאירים לי אבק ואני "תקועה" במקום.
ימים התעסקתי בחפירות ארכיאולוגיות בנושא,חפרתי מנהרה של מחשבות בין עכו לצפת, אבל היחידה שהייתה תקועה בה הייתי אני.
אבל אף אחד לא נמצא במקום שלי,(ותודה לאל) אף אחד לא עבר את הדרך שבה פסעתי,לא נחל את האכזבות שלי ולא קטף את פירות ההצלחה שלי,
אני זאת אני עם כל היתרונות והחסרונות והאבק שמזמן הפך להיות פודרה מדברית קסומה....
JUST DO IT
נייקי אמרו את זה לפניי ואני אימצתי את הבשורה.
עשיייה היא כל העניין בכמעט כל דבר.
הרבה אנשים שואלים איך הגענו לפונדקאות מלבד כל הסיבות הידועות מראש,(פוסט יגיע בהמשך)
איך הצלחתי להניע את עצמי ביום אחד לעשות "קאט" ולהתחיל תהליך כל כך קשה,
אז קודם כל אני תמיד אומרת שטיבילסי לא נבנתה ביום,
כמו כל דבר ,זה הייה תהליך, קל זה לא הייה,
הייתי צריכה להסיר את רגשות האשם שסחבתי על גבי במשך שנים,כדי להתחיל להתקדם הלאה בעולם.
איך אני שמצליחה פחות או יותר בכל דבר
שמשיגה כמעט כל דבר שאני רוצה
שכובשת כל יעד ,מטפסת על כל פיסגה, לא מצליחה במשימת חייה,
הייתי צריכה לקלף מעליי שכבות של אכזבות וכאב,להתאבל על מר גורלי,
לבכות על זה שבקרוב לא תצמח אצלי בטן ,אולי רק מבירה,
שום בוטן לא ינבוט בה גם לא אמריקאי,
הכי קרוב שאגיע ללידה בזמן הקרוב זה אולי המלטה של החתולה של החברה שלי
הייתי צריכה להזכיר לי ולהכיר בי את כל הסיבות כדי לבחור בחיים.
יותר מהכול הייתי צריכה לבחור בעשייה.
לא רק עשייה שתתרום רק לחיים שלי אלא גם בחיי משפחתי,בחיים של בן זוגי שתמיד ללא היסוס הוא שם עבורי,(לא משהו מובן מאליו בכלל),
בחייהם של המשפחה שלי שתמיד מעודדים ונותנים ותומכים ,
ואפילו בחייהם של חבריי,כמה שזה נשמע מוזר הרגשתי צורך עז "להחזיר" להם,באושר.
בחרתי לא לשכוח את כל הסיבות,הכאב והכשלונות שהביאו אותי עד הלום לפונדקאות.
בחרתי להפרד מהם לשלום,לזכור שהם שירתו אותי בנאמנות רבה מדיי תקופה לא קטנה ולהסתכל קדימה.
אבל בנוסף בחרתי באופן מודע,קר,מחושב ושכלתני שזה הדבר הכי בריא שאני יכולה לעשות כרגע לכולנו.
הבנתי מאוד מהר(יחסית לעצמי...)שתקיעות היא קודם כל מחשבתית.
רחמים עצמאיים מה שבגדול אני לא מהמאמינות בהם,לא יעזרו לי להתקרב ולהגשים את חלומי,נהפוכו, והכי חשוב,הבנתי שגם מכל כשלון,מכל אכזבה אני לומדת.אפילו לומדת טוב יותר.
ממש כמו עברי ועמליה ,שנופלים וקמים אבל לא מפחדים להמשיך,כך גם אני .אימצתי לי את השיטה והבנתי שגם אם למראית עין זה נראה שאני זזה בצעדי תינוק קודם כל אני זזה והעיקר שאני זזה ושיש לי לאן לזוז...
ואז שהכול נגמר כתבתי את המדריך להורה המיועד:
קודם כל לנשום ולשחרר
כזוג הצבנו לעצמנו הרבה מטרות בחיים,אבל אף אחד לא באמת שאל אותנו לפני ששינה לנו את התוכניות למרות זאת ידענו שהמטרה הכי חשובה כרגע בחיינו זה להיות הורים.
אני חושבת שמה שהניע אותנו ועדין בכל התהליך הזה הייתה תשוקה,תשוקה גדולה למשפחה,לצחוק ובכי וריח מתקתק של תינוקות תשוקה גדולה להתחיל ולהגשים חלומות.
מהרגע שהחלטנו,וסיימנו כל מיני בירוקרטיות קטנות,עברו 3 ימים ארזנו מזוודה עם הרבה בגדים לי ומעט לאיתי, הרבה אומץ ומלא חלומות,ועלינו על טיסה שבמקרה הזה לא ידענו איך נגיע ,מה נמצא אבל באמונה שלמה ידענו איך נחזור. הורים.
מה שניהל אותי תמיד בכל הדרך הזאת הייתה ההחלטה תמיד להחליט להתקדם לא משנה מה,לא משנה לאן ובאיזה קצב,לדעת שגם טעויות אילו הזדמניות,
לוותר על הפרקפציוניזם שלי,לא בכל מקום הוא הכרחי ולעיתים זה אפילו מטרד וביזבוז זמן,
עברתי מלאאאאאאאאאאאאאא,בזמן כל כך קצר,והנפש שלי שרדה הרבה מכשולים,הגיע הזמן לדעת לתת קרדיט לעצמך קירנה....ולהתחיל לנכס הצלחות,ללא ספק זאת הצלחה מטורפת בעיני,כמובן בראש ובראשונה עברי ועמליה אבל גם כל הדרך הזאת שעברנו,שעברתי,זאת לגמריי הצלחה הקטנה גדולה שלי.
ואז לנשום,אפילו טיפה ולהתבונן מהצד ,לנסות לעכל,כי זה לא ממש קל,ולהכיר בחוזק שלך,אצלי זה הייה בעיקר להפסיק להסתכל על כשלונות כחולשה,כמו שכתבתי כשלונות רק דירבנו אותי בסופו של דבר לחלום ולהגיע יותר ויותר רחוק.
לשים לב מה אנחנו מכניסים לצלחת,לדעת להזין את עצמי לא רק באוכל בריא אלא גם באנשים בריאים לי, במשפחה מבורכת,חברים קרובים וטובים,לדעת למלא את הכוס תמיד בצחוק,אושר,שפע,נתינה, ללמוד לדעת לבקש עזרה,מה לעשות גם אני מסתבר לא יודעת הכול...
לחלוק ולשתף, בתחושות הטובות יותר והפחות טובות,לא להיות קמצניים עם עצמנו וגם לא עם אנשים אחרים בעיקר כאילו שזקוקים למידע הזה,לשיתוף הזה.לעזור גם בידע שלנו ,אנשים לצערי נוטים לשמור בקנאות מה שהם אספו עד הלום גם אם הם לא זקוקים לזה יותר.זה נקרא לדעת לפרגן-וזה כנראה באמת טוב לעור הפנים...
בתהליך הזה הרגשתי הרבה פעמיים מאוד לבד,
לא ממש הבנתי איפה למקם את עצמי,
גרתי בקיבוץ = מפעל לתינוקות,כל מקום שירקתי פגעתי בתינוק,ברחוב כולן היו בהריון,בפייסבוק כולם ילדו,באינסטרגם כולם העלו רק תמונות של יצורים מתוקים.
ואני מה אני-אני אמא גאה לאלישע החתול שלנו שנשבעת הוא הייה לא פחות מתוק ואפילו יותר מכמה תינוקות שראיתי.
לא הכרתי הרבה נשים שעברו "טיפולים" ובטח לא כאילו שדיברו על זה,
הרב הגדול מרגישות בושה,כישלון,מסתגרות בעצמן,לא מדברות ולא נחשפות אולי רק בפורומים השונים וגם בשמות בדויים,
וזוגות שעברו פונדקאות-אותם הכרתי רק בסרטים,
לא הייה לי עם מי לדבר ותאמינו לי אני אחת שאוהבת לדבר והרבה.הבטחתי לעצמי שלא אהייה כזאת.אני אדבר,אשתף אזום,יוביל ויעזור כמה שאוכל לנשים אחרות.אני אצא מהארון.
אמרתי לעצמי שאם זה הגורל שלי אהפוך אותו ליעוד שלי,מי יודע אולי גם לפרנסה שלי.
אני כותבת מדברת חושפת משתפת חולקת נחשפת ואוהבת את זה בעצמי.
התחלתי בנייק ואני מסיימת בדלאי למה.
לא משנה מה,
NEVER GIVE UP
