מהשנה לשנה הבאה

הרבה זמן עבר אבל היי אין כמו שנה חדשה לסכם ולעשות קאמבק..

רשימות שעשית השנה לשנה הבאה..

אז השנה הזאת אני מבטיחה לעצמי(וליונית צוק אלוהי הבולגריות)

להמשיך ולכתוב ולכתוב ולכתוב,

להקפיד על יוגה פעמיים בשבוע,

לקום יותר מלפעמים לראות את הזריחה,(ולא רק בזכות הילדים)

לראות אותה ביותר מקומות מאשר הגג של הבית או חלון המטבח,

לחזור לאהוב לבשל ולא רק אוכל של ילדים ,חייבת זאת לפחות לאיתי ולצד המרוקאי שלי שאוטוטו מתגרש ממני,

לאכול יותר בריא,(שייק ירוק כל בוקר זאת התחלה אבל מה קשור כאן ציפ'ס טבעוני??.)

לעשות כל דבר שיקדם אותי למילה השלישית במשפט האחרון,

לנשום לפני שאני ממש מתעצבנת על שטויות,
ובכלל זה לא רע,
לאמץ כלב,צריך להתחיל ללמוד להיות אחראית מתישהו,

להשתטות יותר בכל הזדמנות שיש לי עם הילדים בכלל,

להמשיך ללמוד כל פעם להיות אמא טובה יותר,אני חושובת שאני דיי טובה בזה ,וזאת גם הכרה חשובה להודות בה,

להיות טובה לעצמי,וכמובן גם לאיתי,

לעצום את העיניים ולחלום עוד ועוד חלומות,

באותה ההזדמנות למרוח קרם עיניים לפני שאני נרדמת,ישר.

להפסיק לוותר לעצמי בגלל כל מיני תירוצים עלובים  ״אני זקנה,גרה במדבר, יש לי תאומים״

למחוק חלומות ישנים ולכתוב חדשים,

להקשיב לדר׳ סוס ולצאת לכל מיני מקומות חדשים,

לצלול לעוד ועוד הרפתקאות במדבר,ים ובאוויר רק אם מדובר בכדור פורח ולא בשום טיסת שכר סינית,

לכבוש יעדי טקסטיל בעולם,לקוחות חנויות צלמים בארץ ואולי סוף סוף להפעיל את האתר,

לדעת להמתין בסבלנות לתהליכים,
מי כמוני יודעת כמה  קהלת צדק בעניין העת והחפץ,

#בסוףתצאליקולקציהמדהימה#

להגיד תודה כל בוקר על המקום המעשיר שאני חיה בו גם שיש סופות חול ענקיות ואני מקללת את זה שאין לי תריסים בבית,

לסיים לסדר לתקן ולעצב את התריסים הגינה,חדר אורחים,חדר שינה,מטבח שירותים וכמובן סטודיו,

 למחוק דברים מהרשימה כי זה רק נעשה ארוך יותר ויותר  משנה לשנה.

ומעל הכו-ל  גם השנה מבקשת בריאות,בריאות ובריאות.

שנה מצויינת!
kirna

השוואות

נכון שהבטחתי פרק ב' לסיפור הלידה של עברי ועמליה מבטיחה שזה יגיע ,
אבל לפני זה אני חושבת שהייה לי קשה אבל חשוב לחלוק את השורות האילו איתכם,
משהו שכל אחד ולא משנה באיזה מקום הוא בחיים יכול להתחבר ולשאוב ממנו..

לא לעשות השוואות.

נורא קשה לא להשוואת,
אנחנו חברה שמשוואה הכול,הכל .ממחירי הפסטות בסופר,גודל הציצי,חולצות בזארה מול אייצ אנד אם,ועד למה הילדים שלי כבר יודעים לעשות לעומת הילד של השכנה.
בדור הרשתות החברתיות הדשא של השכן תמיד מצטלם יפה יותר,מבריק יותר,עם הפילטר הנכון ביותר.
וכבר מזמן החלטתי שאני מחליפה לצוקרברג את השם מפייסבוק לפייקבוק.

בתהליך הזה שעברתי בשנים האחרונות,חשבתי שראיתי איך לכאורה אנשים חיים חיים משולמים,על גבי המסך הקטן,
בכעס גדול לא הבנתי איך כל חתולת רחוב ממליטה לפחות 5 גורים בשנה,
ואני??-
למה אצלי הכול מורכב,מתי אני אהייה אמא,מתי סוף סוף אוכל להעלות תמונה מושלמת של שמלת הריון מדהימה שעיצבתי ואני הדוגמנית שבתוכה,איך זה שכולם משאירים לי אבק ואני "תקועה" במקום.
ימים התעסקתי בחפירות ארכיאולוגיות בנושא,חפרתי מנהרה של מחשבות בין עכו לצפת, אבל היחידה שהייתה תקועה בה הייתי אני.
אבל אף אחד לא נמצא במקום שלי,(ותודה לאל) אף אחד לא עבר את הדרך שבה פסעתי,לא נחל את האכזבות שלי ולא קטף את פירות ההצלחה שלי,
אני זאת אני עם כל היתרונות והחסרונות והאבק שמזמן הפך להיות פודרה מדברית קסומה....




JUST DO IT

נייקי אמרו את זה לפניי ואני אימצתי את הבשורה.
עשיייה היא כל העניין בכמעט כל דבר.

הרבה אנשים שואלים איך הגענו לפונדקאות מלבד כל הסיבות הידועות מראש,(פוסט יגיע בהמשך)
איך הצלחתי להניע את עצמי ביום אחד לעשות "קאט" ולהתחיל תהליך כל כך קשה,
אז קודם כל אני תמיד אומרת שטיבילסי לא נבנתה ביום,
כמו כל דבר ,זה הייה תהליך, קל זה לא הייה,
הייתי צריכה להסיר את רגשות האשם שסחבתי על גבי במשך שנים,כדי להתחיל להתקדם הלאה בעולם.
איך אני שמצליחה פחות או יותר בכל דבר
שמשיגה כמעט כל דבר שאני רוצה
שכובשת כל יעד ,מטפסת על כל פיסגה, לא מצליחה במשימת חייה,
הייתי צריכה לקלף מעליי שכבות של אכזבות וכאב,להתאבל על מר גורלי,
לבכות על זה שבקרוב לא תצמח אצלי בטן ,אולי רק מבירה,
שום בוטן לא ינבוט בה גם לא אמריקאי,
הכי קרוב שאגיע ללידה  בזמן הקרוב זה אולי המלטה של החתולה של החברה שלי
הייתי צריכה להזכיר לי ולהכיר בי את כל הסיבות כדי לבחור בחיים.
יותר מהכול הייתי צריכה לבחור בעשייה.
לא רק עשייה שתתרום רק לחיים שלי אלא גם בחיי משפחתי,בחיים של בן זוגי שתמיד ללא היסוס הוא שם עבורי,(לא משהו מובן מאליו בכלל),
בחייהם של המשפחה שלי שתמיד מעודדים ונותנים ותומכים ,
ואפילו בחייהם של חבריי,כמה שזה נשמע מוזר הרגשתי צורך עז "להחזיר" להם,באושר.
בחרתי לא לשכוח את כל הסיבות,הכאב והכשלונות שהביאו אותי עד הלום לפונדקאות.
בחרתי להפרד מהם לשלום,לזכור שהם שירתו אותי בנאמנות רבה מדיי תקופה לא קטנה ולהסתכל קדימה.
אבל בנוסף בחרתי באופן מודע,קר,מחושב ושכלתני שזה הדבר הכי בריא שאני יכולה לעשות כרגע לכולנו.
הבנתי מאוד מהר(יחסית לעצמי...)שתקיעות היא קודם כל מחשבתית.
רחמים עצמאיים מה שבגדול אני לא מהמאמינות בהם,לא יעזרו לי להתקרב ולהגשים את חלומי,נהפוכו, והכי חשוב,הבנתי שגם מכל כשלון,מכל אכזבה אני לומדת.אפילו לומדת טוב יותר.
ממש כמו עברי ועמליה ,שנופלים וקמים  אבל לא מפחדים להמשיך,כך גם אני .אימצתי לי את השיטה והבנתי שגם אם למראית עין זה נראה שאני זזה בצעדי תינוק קודם כל אני זזה והעיקר שאני זזה ושיש לי לאן לזוז...


ואז  שהכול נגמר כתבתי את המדריך להורה המיועד:

קודם כל לנשום ולשחרר
כזוג הצבנו לעצמנו הרבה מטרות בחיים,אבל אף אחד לא באמת שאל אותנו לפני ששינה לנו את התוכניות למרות זאת ידענו שהמטרה הכי חשובה כרגע בחיינו זה להיות הורים.
אני חושבת שמה שהניע אותנו ועדין בכל התהליך הזה הייתה תשוקה,תשוקה גדולה למשפחה,לצחוק ובכי וריח מתקתק של תינוקות תשוקה גדולה להתחיל ולהגשים חלומות.
מהרגע שהחלטנו,וסיימנו כל מיני בירוקרטיות קטנות,עברו 3 ימים ארזנו מזוודה עם הרבה בגדים לי ומעט לאיתי, הרבה אומץ ומלא חלומות,ועלינו על טיסה שבמקרה הזה לא ידענו איך נגיע ,מה נמצא אבל באמונה שלמה ידענו איך נחזור. הורים.
מה שניהל אותי תמיד בכל הדרך הזאת הייתה ההחלטה תמיד להחליט להתקדם לא משנה מה,לא משנה לאן ובאיזה קצב,לדעת שגם טעויות אילו הזדמניות,
לוותר על הפרקפציוניזם שלי,לא בכל מקום הוא הכרחי ולעיתים זה אפילו מטרד וביזבוז זמן,
עברתי מלאאאאאאאאאאאאאא,בזמן כל כך קצר,והנפש שלי שרדה הרבה מכשולים,הגיע הזמן לדעת לתת קרדיט לעצמך קירנה....ולהתחיל לנכס הצלחות,ללא ספק זאת הצלחה מטורפת בעיני,כמובן בראש ובראשונה עברי ועמליה אבל גם כל הדרך הזאת  שעברנו,שעברתי,זאת לגמריי הצלחה הקטנה גדולה שלי.
ואז לנשום,אפילו טיפה ולהתבונן מהצד ,לנסות לעכל,כי זה לא ממש קל,ולהכיר בחוזק שלך,אצלי זה הייה בעיקר להפסיק להסתכל על כשלונות כחולשה,כמו שכתבתי כשלונות רק דירבנו אותי בסופו של דבר לחלום ולהגיע יותר ויותר רחוק.
לשים לב מה אנחנו מכניסים לצלחת,לדעת להזין את עצמי לא רק באוכל בריא אלא גם באנשים בריאים לי, במשפחה מבורכת,חברים קרובים וטובים,לדעת למלא את הכוס תמיד בצחוק,אושר,שפע,נתינה, ללמוד לדעת לבקש עזרה,מה לעשות גם אני מסתבר לא יודעת הכול...
לחלוק ולשתף, בתחושות הטובות יותר והפחות טובות,לא להיות קמצניים עם עצמנו וגם לא עם אנשים אחרים בעיקר כאילו שזקוקים למידע הזה,לשיתוף הזה.לעזור גם בידע שלנו ,אנשים לצערי נוטים לשמור בקנאות מה שהם אספו עד הלום גם אם הם לא זקוקים לזה יותר.זה נקרא לדעת לפרגן-וזה כנראה באמת טוב לעור הפנים...

בתהליך הזה הרגשתי הרבה פעמיים מאוד לבד,
לא ממש הבנתי איפה למקם את עצמי,
גרתי בקיבוץ = מפעל לתינוקות,כל מקום שירקתי פגעתי בתינוק,ברחוב כולן היו בהריון,בפייסבוק כולם ילדו,באינסטרגם כולם העלו רק תמונות של יצורים מתוקים.
ואני מה אני-אני אמא גאה לאלישע החתול שלנו שנשבעת הוא הייה לא פחות מתוק ואפילו יותר מכמה תינוקות שראיתי.
לא הכרתי הרבה נשים שעברו "טיפולים" ובטח לא כאילו שדיברו על זה,
הרב הגדול מרגישות בושה,כישלון,מסתגרות בעצמן,לא מדברות ולא נחשפות אולי רק בפורומים השונים וגם בשמות בדויים,
וזוגות שעברו פונדקאות-אותם הכרתי רק בסרטים,
לא הייה לי עם מי לדבר ותאמינו לי אני אחת שאוהבת לדבר והרבה.הבטחתי לעצמי שלא אהייה כזאת.אני אדבר,אשתף אזום,יוביל ויעזור כמה שאוכל לנשים אחרות.אני אצא מהארון.
אמרתי לעצמי שאם זה הגורל שלי אהפוך אותו ליעוד שלי,מי יודע אולי גם לפרנסה שלי.
אני כותבת מדברת חושפת משתפת חולקת נחשפת ואוהבת את זה בעצמי.

התחלתי בנייק ואני מסיימת בדלאי למה.
לא משנה מה,
NEVER GIVE UP

יוצאת לדרך חדרשה

יוצאת לדרך חדשה

ציפייה לחיים חדשים שיתחילו.
זה מה שחיכה לנו מהרגע שנחתנו בטיבילסי.
לרגע הכול הייה נראה כשולי ומיותר,
הזמן עצר מלכת וכל דקה ברגע ,ביום ,נדמה שהייתה כשבוע שלם.

עברי ועמליה נולדו ב7/10/2013.

עברי הגיח לעולם ראשון ב 10:30 ,
3.005 קילוגרמים של אושר טהור.

 

ועמליה כדקה אחריו עם 2.700 קילו של יופי ואופי כובש .

הם נולדו ביום שני,חם ונעים בבית יולדות קטן הנקרא אימאדי- טיביליסי גיאורגיה.
באופן (לא מאוד) מפתיע הלוגו של בית היולדות היה חסידה שנושאת תינוק,ממש כמו בסיפור שלנו.

כיאה לבית יולדות פרטי קיבלנו חדר פרטי מיילדת,עוזרת למיילדת שתי אחיות,אחת לכל ילד וכמובן רופאת ילדים.

עם זאת היו גם המזכירה הרפואית שתרגמה עבורנו הכול לאנגלית סט'זר ,ועוד כמה שנדחפו לחוויה האישית שלנו
אך למרות כל האנשים,איתי ואני הרגשנו לגמריי לבד.
ממש כבחוויה חוץ גופית.

לרגעים ארוכים אף אחד לא יכל הייה להסיט את החיוך מפניי,
את זיעת ההתרגשות מיידי,
 ואת כמויות הפרפרים מבטני.

אין באמת מספיק מילים בכדי לתאר את ההתרגשות שחווינו באותו הרגע שהם הופיעו.
בחיים לא אשכח איך הם הובלו לחדר בעגלת התינוקות השקופה.
דקה אחר דקה.

אפורים,לבנים,מלוכלכים,טהורים וכל כך יפים.
זה ללא ספק היום המאושר בחיינו.

רופאת הילדים הניחה אותם על גופי ונהר של רגשות בעוצמה שלא חוויתי מעולם פרץ ממני החוצה.

בשניה אחת כל השנים המטלטלות,הדקירות הכואבות
 האכזבות הרבות נשטפו עם גל דמעות האושר השמחה וההתרגשות.
רגש חדש תפס מקום לו ולאחיו הרבים.

כל הקלישאות עבדו כאן שעות נוספות.
ובדקה אחת הפכנו למשפחה.

הרגע הזה ריגש לא רק אותנו ,דקות ארוכות בכינו שנינו ואיתנו כל הצוות ,מהמזכירה ועד לרופא הותיק ביותר בבי"ח ,אף עין לא נשארה יבשה.
אחת הרופאות שעברה שם במקרה נכנסה לחדר ובפליאה גדולה שאלה למה כולנו בוכים,בדאגה ניסתה להסביר לנו באנגלית שהכול,באמת הכול בסדר.

היא צדקה,עכשיו באמת הכול הפך לבסדר
הרבה יותר מבסדר.מצויין.

אחרי דקות ארוכות של בכי וצחוק ובעיקר התפעלות מהבריאה המופלאה הזאת,מאות קליקים במצלמה ,.
דקות ארוכות של חיבוקים ארוכים נשיקות ונחת סוף סוף,
הגיעו האחיות ולקחו אותם לשקילה,מדידה,ניקוי והלבשה תהליך זריז ומיומן מצידם שהזכיר לנו לרגע שאנחנו במדינה סובייטית לשעבר,ושבסופו קיבלנו שתי תינוקות שנראו כמו בבושקות קטנות.
עוד שתיים לאוסף המפואר שלי והפעם הבבושקות הכי נדירות ויקרות בעולם.



                                                                            
                         

                                 
                                                                          .

.

מזהים מי זה מי???

הזוכה יזכה לשמור על עברי ועמליה בסופ"ש הקרוב בין השעות 24:00-06:00...

נ.ב
היום בבוקר קיבלתי מתנה.
כבר סיימתי לכתוב את הפוסט  ונשאר הייה עליי רק לשפץ קלות פה ושם,
אבל ברגע שפתחתי את החבילה וראיתי את השרשרת המדהימה הזאת
ידעתי שהכול אפשרי וגם היא תכנס לפוסט הזה
השרשראת הזאת היא המוטו שלי,
אני חושבת שהגדרתי מחדש לעצמי את הביטוי של "הכול אפשרי"
ויותר מזה הוכחתי לעצמי שהכול באמת אפשרי.
אני באמת ובתמים מאמינה בזה ועבורי זאת לא קלישאה אלא דרך חיים ושרשרת מדהימה שאותה אני לא מתכוונת להוריד מצווארי.
ממליצה לכולכן להרגיש כך ,יש לנו נטייה קלה לפקפק בדבר הזה ולא להאמין מספיק,
וכמובן להתחדש בתכשיטים המדהימים של מיידלה
שמלבד זה שיש לה את התכשיטים הכי מהממים שיש,
היא בן אדם מקסים עם תודעת שירות מהגבוהים שאני מכירה,
והיא לגמריי החברה החדשה שלי...

נשיקות....

Never Give Up

הרגע הזה שידעתי שאני כאישה לא מוותרת בשום מחיר על חלום האמהות

ואנחנו כזוג לעולם לא נוותר על ההורות והחלום לחוות חיי משפחה לקחת לא מעט זמן.

מחשבות,התלבטויות בדיקות קדימה ואחורה,עד שהחלטנו לרוץ על עניין הפונדקאות.

המודע הייה צריך להשאיר מאחוריו את כל מה שאסף עד לנקודה זאת,

הנפש הייתה צריכה ללמוד להתגבר על הכאב,

וברגע שהלב החליט הבנתי שזה הצעד שלנו.

אין טעם להסתכל אחורנית,

אנחנו מביטים קדימה ומדמיינים את העתיד.(בית בלי גדר,חצר פרועה תאומים וחתול בשם אלישע ,שמאז נעלם...)

אנחנו חדורי מטרה ומוטיבציה,

מגובים בהמון המון אהבה ,עזרה ותמיכה נפשית יצאנו לדרך.

אף אחד לא הבטיח שהדרך תהייה קלה או נוחה,

נהפוכו היא הייתה עם לא מעט מכשולים נפשיים ופיזים, כאבי לב ולעיתים אכזבות -בעיקר מאנשים,

אבל עם סוללת מעריצים,קמעות ,ברכות והרבה אמונה ידענו שנוכל לצלוח אותה.

בטבילסי שעברי ועמליה רק בני פחות מחודש בזמן שאנחנו מחכים לדרכונים,

ראיתי איך נרקם יריד החורף המטורף של נתנאלה,

באחד הערבים ישבתי ודיברתי עם נתנאלה במחשב על כמה אני רוצה וצריכה את ההזדמנות הזאת,

שנתנאלה הציעה לי להשתתף בעיר החלומות  ידעתי ממש כמו אז שעל הזדמנות כזו אני לא מוותרת.

אמרתי לה בחוצפתי שאחשוב על זה ,יותר נכון על לוגיסטיקת בייביסייטירים על הילדים,ואחזור עם תשובה.

אבל בפנים כבר צרחתי- כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן i'm in.

גם כאן שלל קולגות מהיריד שהכרתי בעיקר בפייסבוק,עודדו תמכו ועזרו לי לקחת את ההזדמנות הזאת ביידים ולהגשים את החלום.

שלא תטעו היו לי מלא רגשות אשם איך אני חוזרת כ"כ מהר לעבוד,ומה יהיה עם הילדים,ומי יהיה איתם ועוד יותר חפירות האם הם ישנאו אותי על כך,- זוכרת הדס מותק הול???

וגם כאן שלל נשמות טהורות ניסו להרעיש מאחורה לערער אותי ולהניע אותי מזה לא פעם,

אבל אני ידעתי מה אני רוצה לעשות.

נחושה בניתי לעצמי תוכנית עבודה,

מחברות סקיצות ושלל רשימות,

עבדתי בכל זמן שהם ישנו וישנתי פחות שעות-אני עדין משלימה אותן,

הבית הייה נראה כמו מפעל יצור לאקססוריז ומתפרה קטנה,

חילקתי משימות,האצלתי סמכויות, גייסתי והפעלתי את כל בני המשפחה כולל את החברים בזה,-כפרה עליכם!!!

ואפילו הצלחתי לייצר מיני קולקצייה ראשונה של mini me-קולקציית ילדות בהשראת קו הוינטא'ז שלי

ידעתי (בערך)איך,רק הייתי צריכה הזדמנות קטנה להוכיח לעצמי לא לפחד.להזכיר לעצמי שמה שהנחה אותי אז בדבר העצום הזה ילווה אותי גם עכשיו,אין יותר פחד!!!

בסוף הרמתי חנות קטנה ומתוקה לתפארת בעיר החלומות,

שכל החולמות שלי הגיעו לבקר,לפרגן לתמוך ולקנות,כולל חולמות חדשות,התרגשתי מאוד.

תסריט הקיץ של אביה שמלווה אותי בכל מכירה חלף ובמקומו הגיע פרגון ממקום יוצא דופן.

שהגיעו כמה חולמות שאותן לא הכרתי אבל הן הכירו אותי מהבלוג הזה,מהפוסט המפורסם שלי,הבנתי כמה חזק הדבר הזה.

כל אחת עם סיפור אישי מורכב ומרגש,שהצלחתי לגעת בהן והן כמובן נגעו בי,

אישה מדהימה שרק באה לתת לי חיבוק גדול,(ויצאה בסוף גם עם שמלה מהממת ומתנה ממני)

אחרת שהפצירה בי להמשיך ולכתוב,שלישית שאמרה כמה אני השראה עבורה.

אז הבנתי כמה חזקה ההזדמנות הזאת עבורי לכתוב את מה שעברתי,

לחשוף את עצמי במקומות הכי אינטימיים בשביל לתת לנשים רבות את התחושה שהן לא לבד בפחדים שלהן,

לקחת את הגורל שלי ולהפוך אותו למשהו הרבה יותר גדול.

הבנתי איך הבלוג הזה בדיוק כמו הבגדים שלי הוא -one of a kind 

כאילו מהסוג שמצליחים כל פעם לגעת בנשים,לרגש,

לא תמיד הם מתאימים לכולן אבל מי שמתחברת נשבית בקסם ולא רוצה לעזוב,

והבנתי שבאמת כל מה שאני עוברת הוא לגמריי- מסע מעוצב.

הזדמניות נקרות לחיינו לא סתם.

ממש כמו במשחק מחשב גם בשביל החיים שלנו יש נקודות איסוף מתנות,צבירת נקודות ודלתות יציאה.

אני בוחרת לחשוב שאם כבר הייתי צריכה לעבור את זה,

אז כל עניין הפונדקאות הייתה תמהיל מדוייק של הזדמנות טובה מעורבבת טוב טוב עם תזמון נכון ושאר חומרים. 

תזמון זה הכול בחיים,והזדמניות תמיד נמצאות איתנו,צריך פשוט להרים את הראש ולהסתכל יותר לצדדים.

ואם עדין לא מצאתם את הקשר חכו לפוסט הבא אולי שם תבינו יותר....

תמונות מופלאות-

Simsisters PhotoStyling

https://www.facebook.com/simsisters? fref=ts

מחשבת מסלול מחדש

ממש כמו בוויז גם בחיים צריך לפעמים לחשב מסלול מחדש.

טיסת לילה מאוחרת  ת"א -טביליסי מביאה אותנו ליעד חדש במפת הנדודים שלנו.

מתעוררים לבוקר מאוחר ראשון בגיאורגיה ,

הזריחה כאן מאוד מאוחרת,

העיר מתעוררת לאט,

קפה קטן בחוץ ומרגישים מיד בית.

טביליסי עיר מדהימה,ויטרא'ז עצום של ריחות וצלילים שהכרתי ואינם עוד,ריח של נאיביות באוויר,מקום בו החומר לא חלחל עוד עמוק ללב האנשים,וינטא'ז אמיתי זה כאן, ואני מרגישה שהגעתי לגן עדן.

יום מרגש.

היום הולכים לפגוש את הפונדקאית שלנו,

נתנו לה שם ישראלי -פנינה,

ואנחנו  שוב מבינים שזה לא סתם בחירה,היא פשוט כזאת.

 כנראה שזה -meant to be

 ממש כמו שהכרתי את איתי והבנתי ישר שהוא איתי בלב לנצח נצחים,כך גם התאהבתי בה.

אישה קטנת קומה,צנומה,מדהימה וטובת לב,
היא אינה דוברת אנגלית,אך מיד הבנתי שבנינו לא קיים שום מחסום.

בנינו מדבר רק הלב.

העיניים שלה סיפרו רק טוב.

העיניים של פנינה עוד יספרו הרבה דברים.

העיניים של פנינה יגרמו לי להבין עוד כמה דברים על החיים.

כל פעם שאביט בפנינה אבין כמה גדולה יש באנשים,כמה כוח,כמה אהבה.כמה הקרבה.

הרבה מחשבות עלו לי בראש כל פעם שהתבוננתי בפנינה שלנו.

איך היא יכולה לעשות זאת שאלתי כמה וכמה פעמים את עצמי ופעם אפילו העזתי ושאלתי אותה.

היא לא אמרה הרבה רק הסתכלה עלינו חייכה בצניעותה ואמרה,

אלוהים בחר אותכם עבורי בדיוק כמו שהוא בחר אותי עבורכם, המתנה היא הדדית.

הפשטות והצניעות שבה, נתנו לי להרגיש בטוחה לאורך כל הדרך.

ידעתי שאני מפקידה את ילדיה אצל הבייביסיטר הכי טובה בעולם.

ידעתי שהיא תשיר להם שירי ערש בשפת אימה, ותאכיל אותם טוב טוב ח'צפורי וחינקלי,

תחבק אותם שיהיה קצת קשה ותחמם אותם שירד שלג.

הלב שלי אמר לשחרר ואני הסכמתי איתו, כל הדרך הוא הזכיר לי שהמתנה היא הדדית.

פנינה אף פעם לא הייתה בעינינו "רחם להשכרה","תנור" או שאר כינויים מעצבנים,
גם היא אף פעם לא הסתכלה עלינו ככה,אולי גם בגלל זה היה לנו קשר מאוד מיוחד איתה.

בתחילה הרגשתי מאוד לא בנוח עם זה,לא ידעתי איך אי פעם נוכל לגמול לה,
כן,ברור שהיא קיבלה על כך כסף,אבל אין שום סכום בעולם שיכול להיות הולם ונכון למתנה שכזו.
פעמים רבות היא אמרה לנו כמה הכסף הזה יעניק לה בדיוק כמו לנו חיים חדשים,
בית חדש,חינוך טוב לבנה,אולי אפילו עסק קטן.
אבל מעבר לכך אני חושבת שבדיוק כמונו היא קיבלה משהו הרבה יותר גדול מכסף,
משמעות אחרת לחיים. משמעות אחרת לנתינה.

היכולת להפוך זוג למשפחה ,זה הדבר הכי אלוהי שקיים.
יכולת הנתינה העצומה הזאת היא בלתי נתפסת בעיני,
אני חושבת שיכולת נתינה כזאת הופכת אותך לחצי מלאך ,אם לא מלאך גרוזיני שלם.
אני עצמי לא תמיד יכולתי להבין איך היא יכולה לעשות מעשה שכזה,ובתור נאורה שכמוני לא ממש בטוחה שאני הייתי יכולה לעשות זאת,הרבה פעמיים אני חושבת שהייה לי הרבה יותר קשה להכיל את זה מאשר לה.
היו בה כוחות פיזיים ונפשיים בלתי נדלים,וכנראה לא סתם היא הצליחה לסחוב הריון שלם(שבוע 39) של תאומים(5.5 קילו ביחד ) ולחייך כל הדרך אל הבנק...


ובהשראת מזג האוויר-תמונות שלג משלנו. גיאורגיה 2013

עוד תמונות מסע מטבילסי תוכלו למצוא בדף הפייסבוק שלי-
https://www.facebook.com/keren.bitton/media_set? set=a.10151594198838812.1073741828.649423811&type=3

החיים שלי הם פיקניק

החיים שלי הם פיקניק!!

פיקניק אחד גדול של חוויות ואירועים קטנים וגדולים ,שמחים ועצובים שצרובים לי בזיכרון כמו מנת ראמפ סטייק צרוב מוגש עם קרם חצילים בשולחן של עומר מילר.

ריחות מתקתקים וריחות אקזוטיים שעולים באפי ונמהלים במראות ותמונות של מקומות רחוקים או קרובים יותר של חיי.

לונה פארק שלם של רגשות מטלטלים,שמחה גדולה,כאב עמוק.

לב שבור הוא לב שלם זעק המשורר הלאומי שלי ואני מסכימה.

שאני מתבוננת על חיי אני יודעת ומבינה שיש לי חיים טובים,אפילו טובים מאוד.

עם הדבש ועם העוקץ לא הייתי מחליפה אותם בשום דבר אחר.

לא אשקר הייתי מעוניינת לעתים לאוורר אותם ולהתאוורר מהם,אבל ככל שאני רואה תמונה יותר ממשולמת בפייסבוק אני מבחינה יותר בזיוף, טופחת על השכם ומבינה שאני במסלול הנכון.

לא קל לצאת מהארון,התלבטתי המון.

שעות וימים דמיינתי את הרגע שאצא מהארון ואכריז בקול גאון,

ומה יהיה אז..

מה יהיה עליי,מה יגידו כולם,מה יהיה על כולם,מה אם זה יכאיב לאהובי יותר מדיי ,מה אם זה יכאב לי,מה אם אף אחד לא יתרגש מזה או גרוע אם כולם יתרגשו מדיי,מה אכפת לי מה יאמרו עליי,אכפת לי מה יאמרו עליי,לא יודעת אם אכפת לי...

מכאן אין דרך חזרה.

התלבטתי איך לכתוב,התלבטתי מה לכתוב,לא ידעתי כלום,רק שאני רוצה לכתוב.

גם עם כל יום אכתוב מילה,שורה בודדה,בסוף שהכול יגמר אוכל לערוך זאת לסיפור.story of my life.

הסיפור שלי מתחיל כאן.

יולי 2008 -איתי ואני צועדים באהבה לעבר החיים המשותפים שלנו.

זוג צעיר ואופטימי,מאוהבים מעל הראש,חולמים על (6 ילדים-אני) שלושה ילדים(איתי),ירח דבש של שופינג בניו יורק(אני)וכדורגל(איתי) וחופים בברזיל,בית בלי גדר,חתול שמן,להמשיך לטייל מסביב לעולם ובעיקר לחיות את החיים בשלווה כמו שהכרנו עד עכשיו.

אבל החיים לא מכינים אותך לשום תסריט,לא לטוב ובטוח לא לאחד פחות טוב והרבה פחות צפוי.

בשלהי הסתיו של 2012 יצאנו למסע.

המסע הזה ,הוא מסע חיינו. 

הכי חשוב בעולם הכי יקר,ארוך,טעים, מסקרן,מלהיב,מרגש,מספק בטח גם הכי קשה.

מסע מורכב עם הרבה תחנות,בדרך,רכבות הרים,חוויות מטלטלות, כאב,בכי וצחוק ,אכזבות,

דילמות מוסריות,פחדים ,לבטים חששות.

 מסע כ"כ מרגש ואין ספק שמעצים.מלמד.מבגר.

 כזה שמעניק פרופורציות אחרות על החיים.

מסע כזה שגורם לך להתגעגע אליו כמה פעמיים ביום.

למסע הפונדקאות הזה יצאנו שנינו ,

איתי ואני 

ואחרי הכול חזרנו משפחה.

 .

מצאתי בתהליך הזה את עצמי יושבת כותבת,מצלמת,מקליטה את המחשבות הכי אינטימיות שלי.

גליתי לצערי שקיים שקט תעשייתי בכל מה שקשור לפונדקאות בכלל וטיפולי פוריות בפרט.

מצאתי את עצמי שותפה לא מעט פעמים לשקט התעשייתי הזה ועוד עשרות אלפיי פעמיים בודקת למה אני לוקחת חלק בשקט הזה.

גליתי נשים שונות ומגוונות שצעדו איתי במסע הזה,נשים מדהימות  חזקות ומוכשרות שגרמו לי להרגיש בכלל לא מיוחדת ואף לראשונה מזה הרבה זמן רגילה לאור נסיבות חייהן.

פגשתי ביורוקרטיה מתישה,מערכת הלכתית פרימיטיבית וחלולה ,דעות קדומות והרבה הרבה אנשים טובים בדרך שכל כך חיזקו אותנו והאמינו בחלום הזה שלנו.

ובעיקר למדתי את עצמי.

למדתי כמה רחוק אני יכולה להגיע בשביל להגשים חלום.

כמה תחרותית אני יכולה להיות.

כמה נחושה אני שצריך להילחם עבור העוברים שלי,ילדים שלי ,המשפחה שלי.

למדתי לבקש ולהאמין.

לייצר הזדמנויות .

להיות ממוקדת להתקדם הלאה ולהשאיר את הפחד מאחור.

ובעיקר למדתי לחלום...

אני יוצאת מהארון ואני גאה.

אני רוצה לשתף בכדי שעוד הרבה נשים ירגישו בטוחות להיות מי שהן.

בשנת 2013 כל אחת יכולה להיות אמא.

והכי חשוב לדעת שלא משנה איך ומה העיקר שהתוצאה היא לכל החיים.

אוהבת 

kirna