משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו

בגיל 40 קיבלתי מתנה.
לא טיול מפוצץ לזנזיבר או המלדיביים,
לא עוגה עם קצפת וזיקוקים,
לא עוד טבעת וינטאג' עם 2 יהלומים קטנים,
וגם לא-לא עוד זוג נעליים. (למרות שאת זה אני הכי אוהבת בעולם...)
קיבלתי בית חדש.

עם הרבה התרגשות וגם קצת עצב ובלבול קל,ארזנו מיליון ואחד ארגזים ועוד מיליון ואחד זכרונות,העברנו הלאה חדר שלם של דברים ששכחנו שהם עוד קיימים,העמסנו הכול ב 2 נגלות על עגלה ענקית(בכל זאת עברנו מצד אחד לצד השני של הישוב) ועברנו למשכננו החדש.

נווה צין- OUT
נווה בוקר -IN

התחלנו פרק חדש בחיים שלנו,
פרק נוסף כמשפחה.
תם עידן אחד והתחיל אחר.

הבית הייה ועדין רחוק מלהיות גמור ואנחנו עדין עובדים עליו ללא הפסקה,
ככה זה שבונים לבד+ תקציב מוגבל+ אישה פרפקציוניסטית שלמדה שיעור או שתיים בלשחרר,וזוג תאומים ושיגרה מעייפת.

אבל הוא מקסים
והוא שלנו.
ובאמת נכונה הקלישאה שאין מקום כמו הבית.
הוא חם בחורף וקריר בקיץ,
משקיף לנחל חווארים במרפסת הגדולה והר צרור מהקומה ה-2 ונותן לנו אחלה מופעי שקיעה יומיומיים.
עוד מעט תהייה לנו גינה פורחת ושיכשוכית עם ערסל בחצר,
ומלא אורחים,מסיבות,חוויות וזכרונות חדשים,
ויש בו כל מה שרצינו, וגם מה שלא,
והוא בול אבל בול- אנחנו.

אבל אחרי הכול אולי הדבר הכי קשה אחריי האריזות הייה הצורך להפרד מהסטודיו המהמם שלי.
35 מטר לא כולל מרפסת של היכל ההשראה שלי.
אותו אחד שהייתי עולה עליו כל בוקר עם תה ועוגיות,ויורדת ממנו בצהריים מלאה ברעיונות.
מקום המפלט שלי שבו רקמתי את החלומות ודרכו תפרתי בגדים וחוויות נהדרים לכל כך הרבה א.נשים,
נשים שהגיעו אליו מכל הארץ והיו מתמלאות בקסם שבו ובנוף הגלויה של נחל צין וחוד עקב,
משפחה גדולה נוספת שבניתי לי והיא אתן הכוכבות של קירנה...

וכן קורה לי שאני עוברת ליד הבית הישן -כמו שעברי קורא לו, ומרגישה צביטה קטנה בלב אבל זה מחזיק בדיוק ל -20 שניות שאח"כ מתחלפות בגאווה לנוכח כל מה שיצרתי ועדין יוצרת כאן.
במדבר(בטוחה שפולה הייתה גאה בי...)

אז ממש שנה אחריי,
אחריי לא מעט אבק בנייה,קרמיקות ורובה ושפכטלים,
שרטוטים,סקיצות,דפי השראה חלומות ולא במגירה,
הסטודיו החדש שלי מתעורר לחיים ועכשיו הגיע הזמן לגרום לכולם להתאהב בו.
הרגע שלי  להראות לעולם את הדרך החדשה שבה אני צועדת,את השינוי שהסטודיו שלי עובר ואני לצידו והוא לצידי.

ועד שזה יקרה אני מזכירה לכולכם שיש לי אתר חדש מהניילונים משובח במיוחד,
www.kirnastyle.com
ושאני מחסלת את כל מלאי פרטי הוינטאג' שלי ועל ה- כול יש הנחה של עד  70%,
חולצות,שמלות,חצאיות,חגורות - הכול עד 129 ש"ח!!!!

והכי חשוב-תנעצו ביומן כי יהיה לוהט....

חלומות

 לילדים ולי יש משחק כל ערב לפני השינה שהם כבר במיטות הם שואלים את אותי ואת עצמם על מה חולמים הלילה.

כל אחד אומר בקול רם על מה הם החלומות שלו,ברוב המקרים זה על כלבים,דולפינים להיות סמי הכבאי
נסיכה או שאמא תכין מלא עוגות שוקולד-חלום אמיתי!!!-
ואז הם שואלים אותי,
אמא על מה את תחלמי הלילה-
,וכל לילה מקבלים את אותה התשובה,
אני חולמת שתשנו טוב,וכולנו תמיד נהייה יחד בריאים ומאושרים ,בדר"כ זה מספק אותם וגם אותי.

תמיד הייתי אלופת החלומות,המשפחה שלי קוראים לי פנטזיונרית אבל הם גם יודעים שאפשר לסמוך עליי שאגשים את כולן.

עוד כילדה ברחתי לי לעולם החלומות,פעם אחת מעצבת אופנה,פעם מנקת רחובות-(סיפור אמיתי) והמון פעמים פרימה בלרינה.

מדמיינת שאני מבקרת בכל מיני יעדים רחוקים,כמו אמריקה לונדון ותל אביב ,בכל זאת ילדה בת 5 מב"ש.

היו לי חלומות לראות את צביקה פיק,להיות בהופעה של הביטלס,לפגוש את ניקה קוסטה ואבא שלה להכיר את ירדנה ארזי,להפריע לשומרי מלכת אנגליה ולבקר את אבא שלי בגן עדן.

גדלתי והבנתי שיש חלומות שנועדתי להגשים ויש כאילו שניתן לוותר-ראו מקרה גן עדן

בתל אביב כבר הייתי מאז המון פעמיים,

לאמריקה עד אז לא הגעתי אבל הדודים מהרצליה עשו עבודה דיי טובה,

ורקדתי איזה 10 שנים בלהקת בת דור כך שזה לחלוטין קירב אותי מבחינתי לתואר הנכסף

ואז הגיע חלום חדש ללכת בעקבות אחי וללמוד בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון

לא הייתי הילדה הכי סביבתית שיש

טיולים מבחינתי היו לכנרת ירושלים וים המלח וטיולי שופינג לדיזנגוף סנטר ושוק בצלאל עם אחותי הגדולה.

אבל המדבר,השקט,השינוי,העצמאות בגיל 14 ומלא חברים מגניבים חדשים מכל הארץ,נשמע לי הכי רומנטי שיכול להיות עבורי.

נשענת על סיפוריו של אחי,רואה איך הוא התפתח לבן אדם כ"כ מיוחד ויודעת שזה החלום שלי

בכל שנות התיכון, בעזרתן של החברות הכי טובות שלי, 

חלמנו יחד איך אנחנו מבריזות מבי"ס ונוסעות בטרמפים למועדון הדוליטל

איך אנחנו מתפלחות להופעה של מוניקה סקס בלוגוס,

,איך אנחנו עושות מסיבות אסורות על הצוק עם אבטיח על הראש

חוגגות את היותנו יחד עם המנטרה של רוק,חצאית סקוטית,ד'ר מרטינס שחורות ואלכוהול

הכי מגניבות שיש ומפגרות באותה מידה,

ובעיקר איך אנחנו כל אחת מאתנו מתחתנת עם אליל רוק אחר

ברי סחרוף,מאור כהן,גי'ם מוריסון,ורוברט סמית היו הארסנל,

. קעקענו אותם ככרטסי ביקור בתחנה המרכזית בב"ש ורשמית הם איתנו לכל החיים.

אז כל החלומות המגניבים התגשמו עבורנו כמה וכמה פעמיים מינוס החתונות המפוארות,
אגב לעתים ניצבת מול המראה עם חצאית סקוטית וחולמת שאני עדין בת 16.

ואז הטיול של אחרי.

היו לי כ"כ הרבה יעדים לכבוש וכבשתי את כולם.

קניתי כרטיס לכיוון אחד לניו יורק ואחריי כמה חודשים למרכז אמריקה,

 לא ידעתי מה אפגוש בדרך אבל ידעתי שאחזור שונה לחלוטין,

בחיידק הזה ועוד אחרים נדבקתי,

אהבתי את תחושת החופש הבלתי מעורערת,

אהבת את היותי אדון לעצמי,

אהבתי להיות לבד ולהנות מזה,

אהבתי שההחלטה הכי קשה עבורי הייתה לאן אמשיך מכאן ומה אוכל בצהריים,

אהבתי להתבטל,

שנשרף לי השיער משעות ים-לא שמעו אז על מלנומה,

שקיעות מהממות,

נופים מרהיבים,

טעמים וריחות חדשים,

אנשים מתרביות שונות,

לדבר שפה חדשה,

לפנטז ולהגשים כ"כ מהר..

ידעתי שכך אני רוצה מעכשיו,
לחיות את החיים על  160 קמ"ש 24/7,

לעבור ממדינה למדינה,

בין יבשת אחת לאחרת,

בין מרכז אמריקה למזרח אסיה,

בין טרק בארנאל לויפאסנה בגי'פור.

אבל אז משהו בבטן התחיל לדגדג לי,

עברתי פרידה שהרגישה כמו גירושים ,

 החלום של למצוא את אהבת חיי ולהקים משפחה הייה גדול מהכול,

ופתאום זה קרה.

 ממש שלא הייתי מוכנה לכך,

איתי הגיע לחיי והשמחה הייתה גדולה.

ידעתי שמצאתי מישהו  שמשלים אותי כ"כ.

ידעתי שמצאתי את הבית שלי,

היציבות שלי

השורשים שלי,

מחזיר אותי לקרקע כל פעם שאני מתעופפת קצת יותר מדיי גבוה,

מחזיק לי את השיער ואומר לי שאני יפה גם שאני מקיאה בשירותים

אהבת אמת.

.חלום

השלב הבאה הייה ידוע מראש אבל לחלומות ורצונות אין תאריך יעד ,

אנחנו משגרים אותם לאוויר אבל לא יודעים מתי הם באמת יתגשמו.

ואני שיודעת דבר או שניים על החיים ,

למדתי שהם קורים בזמן שהם צריכים לקרות..

אז אחריי הרבה כאב ,יסורים,אכזבות,השלמה,אמונה חזקה והתמדה שיגרתי את החלום להיות אמא לאוויר.

אישה אחת טובה תפסה והגשימה לנו את החלום.

פרויקט עברי ועמליה יצא לאוויר ,ובתאריך 7.10.2013 הגשמנו את החלום הכי גדול בחיינו להיות הורים.

אחריי זה הבנתי שאין חלום שהוא גדול מדיי עבורי.

הכול מבחינתי כרגע הוא בר השגה.

כבר סיפרתי לא פעם איך בין מסע אחד לשני גליתי שאני נשאית של גן נדיר סרטני נדיר ביותר שאינו ניתן לריפוי אבל ניסים בחיי קורים כל יום,

מאז סדר ההעדפות שלי השתנה קצת,

אך לא החלומות,

הם רק גדלו והתעצמו,

החלום הכי גדול שלי הוא כמובן להבריא,

ואני עושה כל יום מה שאני יכולה להפוך את החלום הגדול הזה למציאות חיי.

כל יום אני מבריאה קצת יותר,

לא רק בגוף אלא גם בנפש.

אבל אני חושבת שלאדם יכולת ריפוי גדולה בתוכו.

עם הרבה עבודה לא פשוטה של כוח רצון,

התכוננות,

תפילות ,

אוכל בלי רגשות אשם,

מדיטציה על הצוק ושלל טיפולים אלטרנטיביים,ובעיקר מערך של אנשים שאוהבים אותי ואני אותם ואת עצמי,אנחנו יכולים לרפא את חיינו,

להפוך את חיינו לטובים יותר.

אני לא באמת יודעת אם אני אחלים לגמרי,

אבל אני כבר מזמן לא מתעסקת עם השאלה הזאת,

והאמת ממש לא מעניין

שחררתי את כל מה שלא בשליטתי,
נסו זה אדיר!!

הדרך עבורי מורכבת מעוד הרבה חלומות קטנים,

לעשות עוד ויפאסנה,

לבקר שוב בניו יורק,

חגיגות 40  עם החברות שלי בזנזיבר,(מביאה לכולם חצאית סקוטית)

לעשות יוגה,
לטייל עם הילדים ואיתי טיול ארוך בהודו,

להתמיד בעבודה פנימית,

אבל אני נוטה לא להעמיס עליי ולחלום תמיד מה שאני יכולה להגשים,

לעתים החלום תופס להרבה שנים,

לפעמיים אני זונחת אותו אחריי כמה דקות ועוברת לחלום אחר,

אבל בסופו של יום  אני יודעת שכל שכל הרצונות שלי הם ברי השגה.

אין שום דבר שהוא באמת חלום עבורי-הכול מציאות.

ניסן ונפלאות

החודש הוא חודש ניסן,
חודש של ניסים ונפלאות וחודש של יציאת מצרים.
לפני כ 6 שנים בחודש ניסן ממש קרוב ליציאת מצרים קיבלתי בשורה.
האמת שחיכתי לבשורה אחרת,בשורה בצורת קויים על סטיק של בדיקת הריון אבל היא לא הגיעה ובמקומה הגיעה בשורה אחרת.
היו לי את כל הסיבות לשבור את הכלים ולא משחקים ולהכנס לדיכאון עמוק אבל בחרתי בחיים.
בחרתי ליצור,לטייל,לצחוק, לעבוד,לחלום ובעיקר להאמין...
זה הייה לפני יריד פסח גדול וכל מה שראיתי לנגד עיני זה איך אני לא עוצרת עכשיו כי אולי ידעתי שאם אעצור לחשוב ולעכל קצת זה יכאב.מאוד.ובצדק.

הגידול שלי חזר.
ולא סתם, הוא חזר במקום שאי אפשר לנתח אותו.
כרגע כל מה שנשאר זה לחכות לטיפול ביולגי ניסיוני מהפכני ובגדול להתפלל.והרבה.

אז גיליתי את כוחה של תפילה.
תפילה שעזרה לי לעבור יום אחרי יום.
תפילה שעזרה לי להרדם בשקט בלילה.
שהפיגה חרדות ומתחים.
כזאת שנתנה בי המון אמונה שיהיה בסדר וכמובן התפילה שהביאה לי את עברי ועמליה.
אולי זה הייה בגלל חודש ניסן,בכל מקרה אני מרגישה שזאת הייתה יציאת המצרים שלי.

מחלה מבחינתי לא מביאה רק דברים שלילים בתוכה.
אף פעם לא חשבתי ככה ולו לרגע.

היא הביאה איתה כל כך הרבה דברים טובים,
את איתי הבן זוג המדהים שלי שאם לא המחלה הזאת הייתי נשארת בארה"ב בטח גרושה ואומללה.
היא גרמה לי ולכל משפחתי להתקרב עוד יותר ולהבין כל פעם מחדש שאין-אין דבר יותר חשוב בעולם ממשפחה אוהבת ותומכת.
היא קירבה ואיחדה והפגישה ביני לבין אנשים שהפכו והיו חברים מדהימים שלי, שלא זזו ממני לרגע ועדין לא זזים,הם תמיד לצידי לשמוע אותי.בכל שעה ושעה לא משנה כמה קרצייה אני יכולה להיות.

והיא בעיקר החזירה לי אותי.
החזירה וגרמה לי לחשב מסלול מחדש.
עזרה להבין,לקבל,לאהוב,למחול, להסכים, לבכות, לצרוח, לכאוב, לצחוק, לדעת לחלום, להתפלל,להגשים ובעיקר לדייק אותי...


המשך יבוא...

מי אני

פעם ששאלו אותי מי אני לא תמיד ידעתי מה להשיב.

הכול בילבל אותי,תמיד הייתי ליד אבל אף פעם לא ממש בתוך.

הייתי בת במשפחה מרובת ילדים אבל גדלתי לבד,

למדתי עיצוב אופנה אבל התעסקתי בקניינות,

הייתי אמא בחלומותיי כבר מגיל 16 אבל בפעל לקח לי הרבה יותר לילה סוער כדי לממש את החלום הזה,

הייתי בכל כך  בהרבה מקומות בעולם אבל אף פעם לא גרתי בהם כמו שממש רציתי,

הייתי מלא מלא דברים ולפעמיים הרגשתי בעצם שאני לא ממש יודעת מה אני,מי אני...

(אפילו שחליתי ואיבחנו אותי לא עברתי דרך המחלקה האונקולוגית,ולזה אני תמיד מודה....)

תמיד אמרו לי שילדים מגיעים הכול נעשה יותר ברור,

לא ממש הצלחתי להבין איך הכול ברור שפתאום יש לך הרבה פחות זמן בעיקר לעצמך,

אבל אכשהו זה קרה ממש ככה.

אני אמא לתאומים הכי הכי,

מתגוררת במקום שאני מאוד אוהבת,

עושה הכול בדיוק ולא ליד יותר.(לפחות ממש משתדלת)

וזה בדיוק העניין,

בכל תהליך נסיונות הכניסה להריון,

תקופה כ"כ קשה מורכבת בעייני,תמיד לא הבנתי למה זה לא מצליח,

ולא זה לא קורה ,

ולמה זה עדין לא שם החלום שלי,

תמיד הייתה הרגשה של חוסר דיוק באוויר,

איך דווקא לי שהכי פרקפציוניסטית,ומה יותר כואב מלחפש הריון ולגלות סרטן..

אבל החיים מדוייקים לכולם,

צריך רק להקשיב,לחיים עצמם,

לפסקול שלהם,

לשמוע מה יש להם להגיד.

מה יש לגוף להגיד.

הגוף שלי אמר לי בכזה ברור ,

תקשיבי  מותק "את להריון לא יכולה להכנס,

נכון הכול בסדר מבחינה פיזיולוגית ,אבל עדין יש משהו שמסכן אותך,לא טוב לך הריון"

זאת הייתה מכה קשה,ולקח לי כמה זמן להתאושש ממנה ,

ידעתי  שאני צריכה להכיל אותה,לעבד אותה,ממש להתאבל עלייה וברגע אחד הבנתי כמה הטבתי ודייקתי לעשות זאת.

הכול השתחרר.

בחרתי להיות אמא בכל מקרה ,

לא באמת הייה חשוב לנו אופן אלא התוצאה והדרך הנפלאה,

למזלנו התברכנו במשפחה נפלאה שעטפה וחיבקה,בחברים טובים שעטפו, ביכולות כלכליות וגם ביכולות נפשיות להכיל ולצלוח את התהליך המדהים הזה.

ברגע שעלינו למטוס שלקח אותנו לאמא גיאורגיה,,הבנו שנינו שזה זה ומכאן לא נחזור ביידים ריקות.

חומות של כאב ותיסכול,האשמה עצמית נפלו ברגע.

ואושר,אופטמיות התרגשות ואמונה גדולה מילאו את החלל הזה שבנו...

זה הייה הרגע שהבנתי שזאת היא הדרך,

זה המסע שאנחנו צריכים לעבור,

וזאת הדרך הכי המדוייקת עבורי,עבורנו,

הבנתי שיעוד אינו צריך להגיע בסבל ויסוריים,

הוא יכול ואפילו עדיף שיגיע גם עם אלפיי זרי פרחים,

 הבנתי מאוד מהר שאם אין דיוק בחיים אז אין בעצם כלום.

כל דבר שנעשה זה יהיה ליד,

שתמיד לא נהייה ממש מרוצים ממה שנקבל כי זה לא מה שהיינו צריכים לקבל.

דיוק מופיע בכ"כ הרבה תחומים,בעצם בכל דבר ודבר,

בתזונה שאתה בוחר,באנשים שאתה מכניס לחייך,בבית שאתה גר בו,במקצוע שאתה בוחר-או בוחר אותך..

אני חווה זאת כרגע בעיקר בילדיי(זה הכי מעסיק אותי כנראה עכשיו) שאני לא מדוייקת עם עצמי הם תמיד מראים לי כמה ואיך.

ואיך מקיימים את זה,

זאת כנראה העבודה הכי קשה בחיים,

אני לא הולכת לגלות לכם הכול ישר...

רק אומר שצריך פשוט להתכונן כל הזמן.

שבוע מקסים...

מהשנה לשנה הבאה

הרבה זמן עבר אבל היי אין כמו שנה חדשה לסכם ולעשות קאמבק..

רשימות שעשית השנה לשנה הבאה..

אז השנה הזאת אני מבטיחה לעצמי(וליונית צוק אלוהי הבולגריות)

להמשיך ולכתוב ולכתוב ולכתוב,

להקפיד על יוגה פעמיים בשבוע,

לקום יותר מלפעמים לראות את הזריחה,(ולא רק בזכות הילדים)

לראות אותה ביותר מקומות מאשר הגג של הבית או חלון המטבח,

לחזור לאהוב לבשל ולא רק אוכל של ילדים ,חייבת זאת לפחות לאיתי ולצד המרוקאי שלי שאוטוטו מתגרש ממני,

לאכול יותר בריא,(שייק ירוק כל בוקר זאת התחלה אבל מה קשור כאן ציפ'ס טבעוני??.)

לעשות כל דבר שיקדם אותי למילה השלישית במשפט האחרון,

לנשום לפני שאני ממש מתעצבנת על שטויות,
ובכלל זה לא רע,
לאמץ כלב,צריך להתחיל ללמוד להיות אחראית מתישהו,

להשתטות יותר בכל הזדמנות שיש לי עם הילדים בכלל,

להמשיך ללמוד כל פעם להיות אמא טובה יותר,אני חושובת שאני דיי טובה בזה ,וזאת גם הכרה חשובה להודות בה,

להיות טובה לעצמי,וכמובן גם לאיתי,

לעצום את העיניים ולחלום עוד ועוד חלומות,

באותה ההזדמנות למרוח קרם עיניים לפני שאני נרדמת,ישר.

להפסיק לוותר לעצמי בגלל כל מיני תירוצים עלובים  ״אני זקנה,גרה במדבר, יש לי תאומים״

למחוק חלומות ישנים ולכתוב חדשים,

להקשיב לדר׳ סוס ולצאת לכל מיני מקומות חדשים,

לצלול לעוד ועוד הרפתקאות במדבר,ים ובאוויר רק אם מדובר בכדור פורח ולא בשום טיסת שכר סינית,

לכבוש יעדי טקסטיל בעולם,לקוחות חנויות צלמים בארץ ואולי סוף סוף להפעיל את האתר,

לדעת להמתין בסבלנות לתהליכים,
מי כמוני יודעת כמה  קהלת צדק בעניין העת והחפץ,

#בסוףתצאליקולקציהמדהימה#

להגיד תודה כל בוקר על המקום המעשיר שאני חיה בו גם שיש סופות חול ענקיות ואני מקללת את זה שאין לי תריסים בבית,

לסיים לסדר לתקן ולעצב את התריסים הגינה,חדר אורחים,חדר שינה,מטבח שירותים וכמובן סטודיו,

 למחוק דברים מהרשימה כי זה רק נעשה ארוך יותר ויותר  משנה לשנה.

ומעל הכו-ל  גם השנה מבקשת בריאות,בריאות ובריאות.

שנה מצויינת!
kirna

השוואות

נכון שהבטחתי פרק ב' לסיפור הלידה של עברי ועמליה מבטיחה שזה יגיע ,
אבל לפני זה אני חושבת שהייה לי קשה אבל חשוב לחלוק את השורות האילו איתכם,
משהו שכל אחד ולא משנה באיזה מקום הוא בחיים יכול להתחבר ולשאוב ממנו..

לא לעשות השוואות.

נורא קשה לא להשוואת,
אנחנו חברה שמשוואה הכול,הכל .ממחירי הפסטות בסופר,גודל הציצי,חולצות בזארה מול אייצ אנד אם,ועד למה הילדים שלי כבר יודעים לעשות לעומת הילד של השכנה.
בדור הרשתות החברתיות הדשא של השכן תמיד מצטלם יפה יותר,מבריק יותר,עם הפילטר הנכון ביותר.
וכבר מזמן החלטתי שאני מחליפה לצוקרברג את השם מפייסבוק לפייקבוק.

בתהליך הזה שעברתי בשנים האחרונות,חשבתי שראיתי איך לכאורה אנשים חיים חיים משולמים,על גבי המסך הקטן,
בכעס גדול לא הבנתי איך כל חתולת רחוב ממליטה לפחות 5 גורים בשנה,
ואני??-
למה אצלי הכול מורכב,מתי אני אהייה אמא,מתי סוף סוף אוכל להעלות תמונה מושלמת של שמלת הריון מדהימה שעיצבתי ואני הדוגמנית שבתוכה,איך זה שכולם משאירים לי אבק ואני "תקועה" במקום.
ימים התעסקתי בחפירות ארכיאולוגיות בנושא,חפרתי מנהרה של מחשבות בין עכו לצפת, אבל היחידה שהייתה תקועה בה הייתי אני.
אבל אף אחד לא נמצא במקום שלי,(ותודה לאל) אף אחד לא עבר את הדרך שבה פסעתי,לא נחל את האכזבות שלי ולא קטף את פירות ההצלחה שלי,
אני זאת אני עם כל היתרונות והחסרונות והאבק שמזמן הפך להיות פודרה מדברית קסומה....




JUST DO IT

נייקי אמרו את זה לפניי ואני אימצתי את הבשורה.
עשיייה היא כל העניין בכמעט כל דבר.

הרבה אנשים שואלים איך הגענו לפונדקאות מלבד כל הסיבות הידועות מראש,(פוסט יגיע בהמשך)
איך הצלחתי להניע את עצמי ביום אחד לעשות "קאט" ולהתחיל תהליך כל כך קשה,
אז קודם כל אני תמיד אומרת שטיבילסי לא נבנתה ביום,
כמו כל דבר ,זה הייה תהליך, קל זה לא הייה,
הייתי צריכה להסיר את רגשות האשם שסחבתי על גבי במשך שנים,כדי להתחיל להתקדם הלאה בעולם.
איך אני שמצליחה פחות או יותר בכל דבר
שמשיגה כמעט כל דבר שאני רוצה
שכובשת כל יעד ,מטפסת על כל פיסגה, לא מצליחה במשימת חייה,
הייתי צריכה לקלף מעליי שכבות של אכזבות וכאב,להתאבל על מר גורלי,
לבכות על זה שבקרוב לא תצמח אצלי בטן ,אולי רק מבירה,
שום בוטן לא ינבוט בה גם לא אמריקאי,
הכי קרוב שאגיע ללידה  בזמן הקרוב זה אולי המלטה של החתולה של החברה שלי
הייתי צריכה להזכיר לי ולהכיר בי את כל הסיבות כדי לבחור בחיים.
יותר מהכול הייתי צריכה לבחור בעשייה.
לא רק עשייה שתתרום רק לחיים שלי אלא גם בחיי משפחתי,בחיים של בן זוגי שתמיד ללא היסוס הוא שם עבורי,(לא משהו מובן מאליו בכלל),
בחייהם של המשפחה שלי שתמיד מעודדים ונותנים ותומכים ,
ואפילו בחייהם של חבריי,כמה שזה נשמע מוזר הרגשתי צורך עז "להחזיר" להם,באושר.
בחרתי לא לשכוח את כל הסיבות,הכאב והכשלונות שהביאו אותי עד הלום לפונדקאות.
בחרתי להפרד מהם לשלום,לזכור שהם שירתו אותי בנאמנות רבה מדיי תקופה לא קטנה ולהסתכל קדימה.
אבל בנוסף בחרתי באופן מודע,קר,מחושב ושכלתני שזה הדבר הכי בריא שאני יכולה לעשות כרגע לכולנו.
הבנתי מאוד מהר(יחסית לעצמי...)שתקיעות היא קודם כל מחשבתית.
רחמים עצמאיים מה שבגדול אני לא מהמאמינות בהם,לא יעזרו לי להתקרב ולהגשים את חלומי,נהפוכו, והכי חשוב,הבנתי שגם מכל כשלון,מכל אכזבה אני לומדת.אפילו לומדת טוב יותר.
ממש כמו עברי ועמליה ,שנופלים וקמים  אבל לא מפחדים להמשיך,כך גם אני .אימצתי לי את השיטה והבנתי שגם אם למראית עין זה נראה שאני זזה בצעדי תינוק קודם כל אני זזה והעיקר שאני זזה ושיש לי לאן לזוז...


ואז  שהכול נגמר כתבתי את המדריך להורה המיועד:

קודם כל לנשום ולשחרר
כזוג הצבנו לעצמנו הרבה מטרות בחיים,אבל אף אחד לא באמת שאל אותנו לפני ששינה לנו את התוכניות למרות זאת ידענו שהמטרה הכי חשובה כרגע בחיינו זה להיות הורים.
אני חושבת שמה שהניע אותנו ועדין בכל התהליך הזה הייתה תשוקה,תשוקה גדולה למשפחה,לצחוק ובכי וריח מתקתק של תינוקות תשוקה גדולה להתחיל ולהגשים חלומות.
מהרגע שהחלטנו,וסיימנו כל מיני בירוקרטיות קטנות,עברו 3 ימים ארזנו מזוודה עם הרבה בגדים לי ומעט לאיתי, הרבה אומץ ומלא חלומות,ועלינו על טיסה שבמקרה הזה לא ידענו איך נגיע ,מה נמצא אבל באמונה שלמה ידענו איך נחזור. הורים.
מה שניהל אותי תמיד בכל הדרך הזאת הייתה ההחלטה תמיד להחליט להתקדם לא משנה מה,לא משנה לאן ובאיזה קצב,לדעת שגם טעויות אילו הזדמניות,
לוותר על הפרקפציוניזם שלי,לא בכל מקום הוא הכרחי ולעיתים זה אפילו מטרד וביזבוז זמן,
עברתי מלאאאאאאאאאאאאאא,בזמן כל כך קצר,והנפש שלי שרדה הרבה מכשולים,הגיע הזמן לדעת לתת קרדיט לעצמך קירנה....ולהתחיל לנכס הצלחות,ללא ספק זאת הצלחה מטורפת בעיני,כמובן בראש ובראשונה עברי ועמליה אבל גם כל הדרך הזאת  שעברנו,שעברתי,זאת לגמריי הצלחה הקטנה גדולה שלי.
ואז לנשום,אפילו טיפה ולהתבונן מהצד ,לנסות לעכל,כי זה לא ממש קל,ולהכיר בחוזק שלך,אצלי זה הייה בעיקר להפסיק להסתכל על כשלונות כחולשה,כמו שכתבתי כשלונות רק דירבנו אותי בסופו של דבר לחלום ולהגיע יותר ויותר רחוק.
לשים לב מה אנחנו מכניסים לצלחת,לדעת להזין את עצמי לא רק באוכל בריא אלא גם באנשים בריאים לי, במשפחה מבורכת,חברים קרובים וטובים,לדעת למלא את הכוס תמיד בצחוק,אושר,שפע,נתינה, ללמוד לדעת לבקש עזרה,מה לעשות גם אני מסתבר לא יודעת הכול...
לחלוק ולשתף, בתחושות הטובות יותר והפחות טובות,לא להיות קמצניים עם עצמנו וגם לא עם אנשים אחרים בעיקר כאילו שזקוקים למידע הזה,לשיתוף הזה.לעזור גם בידע שלנו ,אנשים לצערי נוטים לשמור בקנאות מה שהם אספו עד הלום גם אם הם לא זקוקים לזה יותר.זה נקרא לדעת לפרגן-וזה כנראה באמת טוב לעור הפנים...

בתהליך הזה הרגשתי הרבה פעמיים מאוד לבד,
לא ממש הבנתי איפה למקם את עצמי,
גרתי בקיבוץ = מפעל לתינוקות,כל מקום שירקתי פגעתי בתינוק,ברחוב כולן היו בהריון,בפייסבוק כולם ילדו,באינסטרגם כולם העלו רק תמונות של יצורים מתוקים.
ואני מה אני-אני אמא גאה לאלישע החתול שלנו שנשבעת הוא הייה לא פחות מתוק ואפילו יותר מכמה תינוקות שראיתי.
לא הכרתי הרבה נשים שעברו "טיפולים" ובטח לא כאילו שדיברו על זה,
הרב הגדול מרגישות בושה,כישלון,מסתגרות בעצמן,לא מדברות ולא נחשפות אולי רק בפורומים השונים וגם בשמות בדויים,
וזוגות שעברו פונדקאות-אותם הכרתי רק בסרטים,
לא הייה לי עם מי לדבר ותאמינו לי אני אחת שאוהבת לדבר והרבה.הבטחתי לעצמי שלא אהייה כזאת.אני אדבר,אשתף אזום,יוביל ויעזור כמה שאוכל לנשים אחרות.אני אצא מהארון.
אמרתי לעצמי שאם זה הגורל שלי אהפוך אותו ליעוד שלי,מי יודע אולי גם לפרנסה שלי.
אני כותבת מדברת חושפת משתפת חולקת נחשפת ואוהבת את זה בעצמי.

התחלתי בנייק ואני מסיימת בדלאי למה.
לא משנה מה,
NEVER GIVE UP

יוצאת לדרך חדרשה

יוצאת לדרך חדשה

ציפייה לחיים חדשים שיתחילו.
זה מה שחיכה לנו מהרגע שנחתנו בטיבילסי.
לרגע הכול הייה נראה כשולי ומיותר,
הזמן עצר מלכת וכל דקה ברגע ,ביום ,נדמה שהייתה כשבוע שלם.

עברי ועמליה נולדו ב7/10/2013.

עברי הגיח לעולם ראשון ב 10:30 ,
3.005 קילוגרמים של אושר טהור.

 

ועמליה כדקה אחריו עם 2.700 קילו של יופי ואופי כובש .

הם נולדו ביום שני,חם ונעים בבית יולדות קטן הנקרא אימאדי- טיביליסי גיאורגיה.
באופן (לא מאוד) מפתיע הלוגו של בית היולדות היה חסידה שנושאת תינוק,ממש כמו בסיפור שלנו.

כיאה לבית יולדות פרטי קיבלנו חדר פרטי מיילדת,עוזרת למיילדת שתי אחיות,אחת לכל ילד וכמובן רופאת ילדים.

עם זאת היו גם המזכירה הרפואית שתרגמה עבורנו הכול לאנגלית סט'זר ,ועוד כמה שנדחפו לחוויה האישית שלנו
אך למרות כל האנשים,איתי ואני הרגשנו לגמריי לבד.
ממש כבחוויה חוץ גופית.

לרגעים ארוכים אף אחד לא יכל הייה להסיט את החיוך מפניי,
את זיעת ההתרגשות מיידי,
 ואת כמויות הפרפרים מבטני.

אין באמת מספיק מילים בכדי לתאר את ההתרגשות שחווינו באותו הרגע שהם הופיעו.
בחיים לא אשכח איך הם הובלו לחדר בעגלת התינוקות השקופה.
דקה אחר דקה.

אפורים,לבנים,מלוכלכים,טהורים וכל כך יפים.
זה ללא ספק היום המאושר בחיינו.

רופאת הילדים הניחה אותם על גופי ונהר של רגשות בעוצמה שלא חוויתי מעולם פרץ ממני החוצה.

בשניה אחת כל השנים המטלטלות,הדקירות הכואבות
 האכזבות הרבות נשטפו עם גל דמעות האושר השמחה וההתרגשות.
רגש חדש תפס מקום לו ולאחיו הרבים.

כל הקלישאות עבדו כאן שעות נוספות.
ובדקה אחת הפכנו למשפחה.

הרגע הזה ריגש לא רק אותנו ,דקות ארוכות בכינו שנינו ואיתנו כל הצוות ,מהמזכירה ועד לרופא הותיק ביותר בבי"ח ,אף עין לא נשארה יבשה.
אחת הרופאות שעברה שם במקרה נכנסה לחדר ובפליאה גדולה שאלה למה כולנו בוכים,בדאגה ניסתה להסביר לנו באנגלית שהכול,באמת הכול בסדר.

היא צדקה,עכשיו באמת הכול הפך לבסדר
הרבה יותר מבסדר.מצויין.

אחרי דקות ארוכות של בכי וצחוק ובעיקר התפעלות מהבריאה המופלאה הזאת,מאות קליקים במצלמה ,.
דקות ארוכות של חיבוקים ארוכים נשיקות ונחת סוף סוף,
הגיעו האחיות ולקחו אותם לשקילה,מדידה,ניקוי והלבשה תהליך זריז ומיומן מצידם שהזכיר לנו לרגע שאנחנו במדינה סובייטית לשעבר,ושבסופו קיבלנו שתי תינוקות שנראו כמו בבושקות קטנות.
עוד שתיים לאוסף המפואר שלי והפעם הבבושקות הכי נדירות ויקרות בעולם.



                                                                            
                         

                                 
                                                                          .

.

מזהים מי זה מי???

הזוכה יזכה לשמור על עברי ועמליה בסופ"ש הקרוב בין השעות 24:00-06:00...

נ.ב
היום בבוקר קיבלתי מתנה.
כבר סיימתי לכתוב את הפוסט  ונשאר הייה עליי רק לשפץ קלות פה ושם,
אבל ברגע שפתחתי את החבילה וראיתי את השרשרת המדהימה הזאת
ידעתי שהכול אפשרי וגם היא תכנס לפוסט הזה
השרשראת הזאת היא המוטו שלי,
אני חושבת שהגדרתי מחדש לעצמי את הביטוי של "הכול אפשרי"
ויותר מזה הוכחתי לעצמי שהכול באמת אפשרי.
אני באמת ובתמים מאמינה בזה ועבורי זאת לא קלישאה אלא דרך חיים ושרשרת מדהימה שאותה אני לא מתכוונת להוריד מצווארי.
ממליצה לכולכן להרגיש כך ,יש לנו נטייה קלה לפקפק בדבר הזה ולא להאמין מספיק,
וכמובן להתחדש בתכשיטים המדהימים של מיידלה
שמלבד זה שיש לה את התכשיטים הכי מהממים שיש,
היא בן אדם מקסים עם תודעת שירות מהגבוהים שאני מכירה,
והיא לגמריי החברה החדשה שלי...

נשיקות....